מאת: עו"ד דרור כהנוביץ'

מעודכן ל-20.11.18

האזינו לראיון עם עו"ד דרור כהנוביץ' בתכנית 'יהיה בסדר' בגלי צה"ל

בשנים האחרונות הותקנו מאות מצלמות מהירות דיגיטליות בכבישי ישראל. פרויקט הצבת המצלמות, המכונה 'פרויקט א3' עלה מאות מיליוני שקלים למדינה ובמסגרתו הותקנו מצלמות למדידת מהירות ואכיפה של עבירת אור אדום בישראל. המצלמות שהותקנו בישראל הן מתוצרת חברת 'גאטסו' ההולנדית והן עושות שימוש בטכנולוגיית צילום דיגיטלית ובלולאות מגנטיות המותקנות בכבישים. ההערכות הן שכל מצלמה הכניסה לקופת המדינה מיליוני שקלים בחודש מקנסות תעבורה.

תנאי בסיסי להרשעת נאשמים על בסיס מכשיר מדידה אלקטרוני הוא שאמינות המכשיר הוכחה מעבר לספק סביר והמכשיר הופעל בהתאם להוראות היצרן.

מזה מספר שנים מתנהל בבית המשפט בעכו תיק עקרוני בו נדון עניינם של כמה נאשמים בעבירות מהירות, שכפרו באמינות המצלמות. במסגרת התיק, שנוהל על עו"ד תומר גונן, עו"ד ערן בר אור, עו"ד יוסי יעקובי ועו"ד כפיר דור, נדונה שאלת תו התקן שניתן למצלמות המהירות על ידי מכון התקנים הישראלי. מי שהיה חתום על התקן שנתן מכון התקנים הוא המהנדס אילן כרמית, ממלא מקום מנכ"ל מכון התקנים. במסגרת העדויות במשפט, התגלה כי כרמית כלל לא נכח בניסויים שנערכו למצלמות בהולנד, כפי שהעיד. הדבר הביא לכך שבית המשפט פסק כי אמינות המצלמות לא הוכחה בפניו, וזיכה את הנאשמים.

באוקטובר 2018 הודיעה משטרת ישראל כי בידה יש חוות דעת של מעבדות הטכניון, הקובעת כי המצלמות אמינות, והודיעה לנהגים שקיבלו דוחות מהירות א3 לשלם את הקנסות עד ל-15.11.18.

למרות הודעת המשטרה, המשטרה לא הציגה את חוות הדעת של הטכניון, לא בפני עורכי הדין ולא בפני הציבור או התקשורת. נציגי המשטרה טוענים בדיונים בבית המשפט כי נדרש להם פרק זמן של כמה חודשים לבחון את חוות הדעת ולעשות בה השלמות. למעשה, תובעים משטרתיים מגישים כיום כתבי אישום בגין עבירות מהירות כשאין בפניהם ראיה כי המצלמות אמינות ומדויקות כנדרש בחוק. 

לקריאה נוספת: פרוייקט המצלמות – האם זו הדרך למנוע תאונות דרכים?

לאור זאת, המלצתנו לנהגים שקיבלו דוחות מהירות (ברירת משפט) המבוססים על מצלמות א3 לשלוח בקשות להישפט, כי למעשה אמינות המצלמות לא הוכחה. מומלץ להגיע לבית המשפט לתעבורה עם עו"ד העוסק בדיני תעבורה.

החומרים באתר הינם לידע כללי בלבד. אין לראות באמור לעיל משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף לייעוץ משפטי, ו/או חוות דעת משפטית. בכל מקרה יש להתייעץ עם עו"ד מוסמך על מנת לקבל ייעוץ המותאם לנסיבות המיוחדת ולנתוני המקרה הספציפי וכל מקרה יש לבחון לגופו. אין בכתבה זו כדי ליצור יחסי עו"ד-לקוח בין הקוראים לבין הכותב או המשרד. כמו כן, אין להסתמך על ייעוץ שהתקבל באמצעות האתר לצורך קבלת החלטות כלשהן, לרבות בנושאים מקצועיים, רפואיים, משפטיים, אישיים או כספיים. אין לראות באתר ייעוץ משפטי או מקצועי אחר.

בעקבות ראיון שנתתי לתכנית "ערב חדש" ב-22.1.12:

משרד התחבורה ומשטרת ישראל הכריזו על הפעלת פרוייקט מצלמות המהירות החדש, המכונה "פרוייקט א-3", במסגרתו יוצבו בכבישי ישראל מאות מצלמות מסוג "גאטסו", שיחליפו את מצלמות המולטנובה הישנות. חלק מהמצלמות יוצבו בצמתים, במטרה לאכוף עבירה של כניסה לצומת באור אדום ונסיעה במהירות מעל למותר בחוק, וחלק יוצבו בצידי הדרכים ויאכפו נהיגה במהירות מעל למותר. מצלמות הרמזור מסוגלות גם לאכוף גם נהיגה במהירות מופרזת. לפי הפרסומים, יכוונו המצלמות החדשות לרף אכיפה נמוך יחסית, כ-5 עד 10 קמ"ש מעל למותר, בהשוואה למצלמות הישנות. מצלמת הגאטסו פועלת באמצאות שני פסי דריכה, המותקנים בכביש, ולא באמצעות קרניים אלקטרוניות, מה שמקשה על גילוי המצלמות באמצעות גלאי רדאר או גלאי לייזר, המותקן במכונית. באמצעות לחצני הדריכה, מסוגלת המצלמה לצלם בו זמנית כלי רכב הנוסעים במקביל בנתיבים שונים, ולקבוע מי מהם נסע במהירות מופרזת. חלק מן המצלמות מותקנות בניידות סמויות, החונות בשולי הדרך ומחוברות לקופסת שליטה ולפסי הדריכה בכביש.

המצלמות הישנות, מסוג "מולטנובה" היו מצלמות פילם, שפעלו באמצעות שתי קרניים אלקטרוניות, שחייבו ביקור של טכנאי במקום, הוצאת סרט הצילום והעברתו לפיתוח לפני משלוח הדוחות לנהגים, תהליך שארך חודשים רבים, ובמידה וסרט הצילום נגמר במצלמה, היא היתה מפסיקה לצלם. בנוסף, המצלמות הישנות היו מכוונות לאכיפת מהירות גבוהה יחסית (רף אכיפה של 129 קמ"ש במקום 90, לדוגמה), על מנת שלא לגמור את סרט הצילום מהר מדי. במידה ושני כלי רכב נסעו במקביל בשני נתיבים שונים, לא היה ניתן להפיק דו"ח כי לא היה ניתן לקבוע מי מכלי הרכב שצולמו עבר את העבירה.

המצלמות החדשות הן דיגיטליות, מחוברות למוקד שליטה, שמקבל את התמונה מיד לאחר הצילום. מפעילת פרוייקט המצלמות, חברת "מל"מ-תים", טוענת כי ביכולתה להפיק דו"ח ולשלוח אותו לבעל הרכב תוך 96 שעות מביצוע העבירה.

משטרת ישראל והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים סומכים את ידיהם על הפרוייקט וטוענים כי הוא יסייע להפחתת שיעור ההרוגים בתאונות הדרכים. לטענתם, אכיפת עבירות המהירות תביא לירידה חדה במהירות הנסיעה ותתרום להפחתה בתאונות, בעיקר בתאונות הקטלניות. נשאלת השאלה האם מאות מליוני השקלים שהושקעו בפרוייקט השאפתני והיקר אכן יביאו את התוצאה המקווה.

הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים טוענת כי מהירות היא הגורם העיקרי לתאונות הדרכים. לטענת הרשות והמשטרה, המהירות המופרזת גורמת ל-60% מהתאונות.  Cבדיקה מעמיקה יותר של הנתונים שמציגה המשטרה מראה כי מישהו החליט לכופף קצת את הסטטיסטיקה על מנת להצדיק את פרוייקט הצבת המצלמות. הנתון של מהירות כגורם ל-60% מהתאונות מבוסס על מחקר שמראה ש-60% מהמורשעים בתאונות דרכים קטלניות, נמצא אצלם הרשעה בגין מהירות מופרזת בעברם, לא מהירות כגורם לתאונה.

אם בודקים את נתוני המשטרה בשנת 2009, עולה שרק 7 נהגים מתוך 516, שהיו מעורבים בתאונות קטלניות ב-2009, נהגו במהירות מעל למותר בחוק. אם נחשב זאת באחוזים, נמצא שמהירות מופרזת לפי החוק מהווה גורם ל-2% בלבד מהתאונות הקטלניות. לפי נתוני המשטרה ב-2009, הגורמים העיקריים לתאונות הדרכים בישראל היו סטיה מנתיב (9.3%), מהירות ביחס לנסיבות (5.4%) ואי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חציה (5.3%). רוב העבירות האלה כלל לא נאכפות בשגרה על ידי משטרת ישראל.

צריך להפריד בין שני מושגים: מהירות מופרזת לפי החוק ומהירות מופרזת ביחס לנסיבות או לתנאי הדרך. מהירות מופרזת לפי החוק היא עבירה שלא נמצא קשר ישיר בינה לבין תאונות הדרכים. כל מי שנוהג בכבישים המהירים בישראל יכול לראות שמהירות הנסיעה הממוצעת או מהירות השיוט בכבישים אלה עולה פעמים רבות על המותר בחוק. מהירות מופרזת בתנאי הדרך היא עבירה שונה, שכמעט שאינה נאכפת על ידי המשטרה, ומשמשת רק לקביעת גורם התאונה בדיעבד, כאין ראיות אחרות לקבוע מהירות מופרזת לפי החוק. צריך להדגיש – נהג יכול לגרום לתאונה קטלנית גם במהירות של 40 קמ"ש בדרך עירונית, אולם במידה ולא תגרם תאונה, המשטרה כלל לא תבדוק האם נהיגתו היתה במהירות מופרזת לתנאי הדרך. יתרה מכך, מצלמות המהירות לא  מסוגלות לאכוף עבירה של מהירות מופרזת ביחס לנסיבות.

שאלה נוספת שצריכה להשאל היא האם העלות של הפרוייקט, המוערכת בחצי מיליארד ש"ח לאורך 10 שנים, לפי הפרסומים בעיתונות, מוצדקת לאור העובדה שלא ברור האם הפרוייקט יסייע להפחתת שיעור תאונות הדרכים. הרי בסכום האדיר הזה היה ניתן לממן תשתית סלחנית לנהג, שתכלול גדרות הפרדה, הפרדה מפלסית בין כבישים למסילות רכבת, מחלפים ומעגלי תנועה בערים. הדוגמאות שפורטו כאן הוכחו מחקרית כגורמים לאפס תאונות קטלניות במקומות שהוצבו. לדוגמה, בקטע הדרומי של כביש 90, מאילת צפונה, הופרדו שני הנתיבים בגדר בטיחות למשך 50 ק"מ. בקטע זה לא נרשמו מאז תאונות קטלניות. בשנת 1988 נהרג ח"כ מיכה רייסר וח"כ דליה איציק נפצעה קשה בתאונה בכביש מס' 1, שנגרמה עקב סטיה מנתיב הנסיעה שגרמה להתנגשות חזיתית. התאונה היוותה גורם מדרבן לרשויות לקדם את נושא גדר ההפרדה בין הנתיבים, ומאז שנבנתה הגדר לא נרשמו בכביש 1 תאונות חזיתיות. בניה של מעגלי תנועה בצמתים הוכחה מחקרית כמפחיתה את שיעור התאונות בצומת ב-57%.

בנוסף, בסכומים האדירים שהושקעו במצלמות היה ניתן לממן קניה של ניידות משטרה ולהוסיף מאות תקנים של שוטרים למשטרת התנועה. המצוקה התקציבית במשטרה כיום כל כך קשה, שבסופי שבוע רוב פעילות האכיפה של משטרת ישראל בדרכים מתבססת על פעילות של מתנדבים. תוספת של ניידות ושוטרים, שהיתה מגבירה את נוכחות המשטרה בכבישים, היתה תורמת תרומה גדולה יותר להרתעת הנהגים.

שיקול נוסף נגד הצבת מצלמות המהירות קשור גם הוא בהרתעה, והוא השיקול של גמול מיידי לנהג העבריין. כשהאכיפה נעשית על ידי שוטר, באמצעות ממל"ז או דבורה, הנהג נעצר על ידי השוטר במקום, נרשם לו דו"ח, ובמקרה של מהירות גבוהה הוא מוזמן לשימוע בפני קצין משטרה, שבסמכותו לפסול את רשיון הנהיגה ל-30 יום לפני המשפט. מצלמת מהירות מצלמת את הרכב, לא את הנהג, והדו"ח מופק לבעל הרכב. רוב כלי הרכב החדשים שעלו על כבישי ישראל בשנים האחרונות הם רכבי ליסינג וכלי רכב הרשומים על שם חברה או תאגיד אחר. המשמעות היא שרוב כלי הרכב אינם רשומים על שם מי שמחזיק בהם בפועל. במקרה כזה, הדו"ח נשלח לחברה, ורק במידה והנהג מעוניין להסב את הדו"ח על שמו, נשלחת הודעת הסבה למשטרה, שמסבה את הדו"ח על שם מי שנהג ברכב. הנהג יכול גם להסב את הדו"ח על שם מישהו אחר מטעמו, בדרך כלל בן משפחה או חבר, שיקח על עצמו את העבירה, ועל ידי כך להתחמק מרישום ההרשעה על שמו ורישום הנקודות במשרד הרישוי. אין כאן אפקט הרתעתי של עצירת הרכב, בדיקת הנהג ופסילה מנהלית.

ענין נוסף הוא המקומות שבהם יוצבו המצלמות. לפי הרשימה שפורסמה עד כה, הוצבו המצלמות בכבישים המהירים, כאלה שיש בהם גדר הפרדה בין המסלולים, שבהם הנסיעה בטוחה יחסית ולכן מהירות הנסיעה גבוהה יותר. המצלמות הוצבו בקטעים ישרים, שבהם שיעור התאונות הוא קטן יחסית ומהירות הנסיעה גבוהה יחסית. חוסר המיתאם בין התאונות לבין מקום הצבת המצלמות מרמז כי השיקול היה להציב את המצלמות במקומות שבהם ניתן יהיה להפיק יותר דוחות, ולא במקומות שבהם רצוי להפחית את מהירות הנסיעה בגלל שיעור תאונות גבוה. האם מטרת הפרוייקט האמיתית הוא למלא את קופת האוצר במזומנים שיגיעו מהקנסות?

לפי הפירסומים בעיתונות, אמורות המצלמות החדשות להפיק אלפי דוחות תעבורה לנהגים מדי יום. בהנחה שרק חלק מהדוחות יהיו דוחות הזמנה לדין, מדובר על מאות כתבי אישום ביום, מה שיגביר את העומס על שופטי התעבורה, שכבר היום כורעים תחת נטל התיקים. בתי המשפט לתעבורה יסתמו מרוב כתבי אישום שיוגשו נגד נהגים. העומס יגרום לכך שמשפטים ידחו ויקבעו מועדים רחוקים מאוד לדיונים, ויותר מכך – במטרה להקל על העומס ילחצו השופטים על הצדדים להגיע להסדרי טיעון מקלים, מה שיפגע בהרתעת העבריינים.

עבירת המהירות נאכפת על ידי המשטרה באחוזים הולכים וגדלים בעיקר כי היא קלה יחסית לאכיפה על ידי מכשור אלקטרוני. קשה יותר, לדוגמה, להציב עשרות ניידות גלויות וסמויות בכביש הערבה שיאכפו עבירות של סטיה מנתיב נסיעה, אי שמירת מרחק ועקיפה מסוכנת. עולה עוד יותר לממן גדר הפרדה בין המסלולים לאורך כביש 90, שכאמור, תמנע את רוב התאונות הקשות בכביש. לכן לא נראה שפרוייקט המצלמות השאפתני יתרום להפחתה בשיעור תאונות הדרכים או יפחית את כמות ההרוגים בתאונות. נראה שמטרת הפרוייקט היא כלכלית, לאור העובדה כי משרד האוצר והמשרד לבטחון פנים צופים הכנסה לאוצר המדינה של כ-875 מליון ש"ח בשנה מהדוחות שירשמו. רף האכיפה של המצלמות, אותו המשטרה מסרבת לפרסם, ניתן לכוון ממרכז השליטה, כך שבמידה והמצלמות לא יעמדו ביעדים השנתיים יוכל מישהו במרכז הבקרה לכוון את המצלמות לאכיפת מהירות נמוכה יותר כדי להעלות את שיעור הקנסות.

לאחרונה גם פורסם נייר עמדה של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, המבוסס על מחקרים שנערכו בעולם, המצביע על עלייה בשיעור התאונות בצמתים בהם הוצבה מצלמת רמזור, כתוצאה מבלימות חירום. בנוסף נמצא כי מצלמות מוסוות לא הועילו להפחתת שיעור התאונות בקטעים בהם הן הוצבו.

————————————————-

החומרים באתר הינם לידע כללי בלבד. אין לראות באמור לעיל משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף לייעוץ משפטי, ו/או חוות דעת משפטית. בכל מקרה יש להתייעץ עם עו"ד מוסמך על מנת לקבל ייעוץ המותאם לנסיבות המיוחדת ולנתוני המקרה הספציפי וכל מקרה יש לבחון לגופו. אין בכתבה זו כדי ליצור יחסי עו"ד-לקוח בין הקוראים לבין הכותב או המשרד. כמו כן, אין להסתמך על ייעוץ שהתקבל באמצעות האתר לצורך קבלת החלטות כלשהן, לרבות בנושאים מקצועיים, רפואיים, משפטיים, אישיים או כספיים. אין לראות באתר ייעוץ משפטי או מקצועי אחר.