פרוייקט מצלמות המהירות החדש – האם זו הדרך הנכונה למנוע תאונות דרכים?

בעקבות ראיון שנתתי לתכנית "ערב חדש" ב-22.1.12:

משרד התחבורה ומשטרת ישראל הכריזו על הפעלת פרוייקט מצלמות המהירות החדש, המכונה "פרוייקט א-3", במסגרתו יוצבו בכבישי ישראל מאות מצלמות מסוג "גאטסו", שיחליפו את מצלמות המולטנובה הישנות. חלק מהמצלמות יוצבו בצמתים, במטרה לאכוף עבירה של כניסה לצומת באור אדום ונסיעה במהירות מעל למותר בחוק, וחלק יוצבו בצידי הדרכים ויאכפו נהיגה במהירות מעל למותר. מצלמות הרמזור מסוגלות גם לאכוף גם נהיגה במהירות מופרזת. לפי הפרסומים, יכוונו המצלמות החדשות לרף אכיפה נמוך יחסית, כ-5 עד 10 קמ"ש מעל למותר, בהשוואה למצלמות הישנות. מצלמת הגאטסו פועלת באמצאות שני פסי דריכה, המותקנים בכביש, ולא באמצעות קרניים אלקטרוניות, מה שמקשה על גילוי המצלמות באמצעות גלאי רדאר או גלאי לייזר, המותקן במכונית. באמצעות לחצני הדריכה, מסוגלת המצלמה לצלם בו זמנית כלי רכב הנוסעים במקביל בנתיבים שונים, ולקבוע מי מהם נסע במהירות מופרזת. חלק מן המצלמות מותקנות בניידות סמויות, החונות בשולי הדרך ומחוברות לקופסת שליטה ולפסי הדריכה בכביש.

המצלמות הישנות, מסוג "מולטנובה" היו מצלמות פילם, שפעלו באמצעות שתי קרניים אלקטרוניות, שחייבו ביקור של טכנאי במקום, הוצאת סרט הצילום והעברתו לפיתוח לפני משלוח הדוחות לנהגים, תהליך שארך חודשים רבים, ובמידה וסרט הצילום נגמר במצלמה, היא היתה מפסיקה לצלם. בנוסף, המצלמות הישנות היו מכוונות לאכיפת מהירות גבוהה יחסית (רף אכיפה של 129 קמ"ש במקום 90, לדוגמה), על מנת שלא לגמור את סרט הצילום מהר מדי. במידה ושני כלי רכב נסעו במקביל בשני נתיבים שונים, לא היה ניתן להפיק דו"ח כי לא היה ניתן לקבוע מי מכלי הרכב שצולמו עבר את העבירה.

המצלמות החדשות הן דיגיטליות, מחוברות למוקד שליטה, שמקבל את התמונה מיד לאחר הצילום. מפעילת פרוייקט המצלמות, חברת "מל"מ-תים", טוענת כי ביכולתה להפיק דו"ח ולשלוח אותו לבעל הרכב תוך 96 שעות מביצוע העבירה.

משטרת ישראל והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים סומכים את ידיהם על הפרוייקט וטוענים כי הוא יסייע להפחתת שיעור ההרוגים בתאונות הדרכים. לטענתם, אכיפת עבירות המהירות תביא לירידה חדה במהירות הנסיעה ותתרום להפחתה בתאונות, בעיקר בתאונות הקטלניות. נשאלת השאלה האם מאות מליוני השקלים שהושקעו בפרוייקט השאפתני והיקר אכן יביאו את התוצאה המקווה.

הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים טוענת כי מהירות היא הגורם העיקרי לתאונות הדרכים. לטענת הרשות והמשטרה, המהירות המופרזת גורמת ל-60% מהתאונות.  Cבדיקה מעמיקה יותר של הנתונים שמציגה המשטרה מראה כי מישהו החליט לכופף קצת את הסטטיסטיקה על מנת להצדיק את פרוייקט הצבת המצלמות. הנתון של מהירות כגורם ל-60% מהתאונות מבוסס על מחקר שמראה ש-60% מהמורשעים בתאונות דרכים קטלניות, נמצא אצלם הרשעה בגין מהירות מופרזת בעברם, לא מהירות כגורם לתאונה.

אם בודקים את נתוני המשטרה בשנת 2009, עולה שרק 7 נהגים מתוך 516, שהיו מעורבים בתאונות קטלניות ב-2009, נהגו במהירות מעל למותר בחוק. אם נחשב זאת באחוזים, נמצא שמהירות מופרזת לפי החוק מהווה גורם ל-2% בלבד מהתאונות הקטלניות. לפי נתוני המשטרה ב-2009, הגורמים העיקריים לתאונות הדרכים בישראל היו סטיה מנתיב (9.3%), מהירות ביחס לנסיבות (5.4%) ואי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חציה (5.3%). רוב העבירות האלה כלל לא נאכפות בשגרה על ידי משטרת ישראל.

צריך להפריד בין שני מושגים: מהירות מופרזת לפי החוק ומהירות מופרזת ביחס לנסיבות או לתנאי הדרך. מהירות מופרזת לפי החוק היא עבירה שלא נמצא קשר ישיר בינה לבין תאונות הדרכים. כל מי שנוהג בכבישים המהירים בישראל יכול לראות שמהירות הנסיעה הממוצעת או מהירות השיוט בכבישים אלה עולה פעמים רבות על המותר בחוק. מהירות מופרזת בתנאי הדרך היא עבירה שונה, שכמעט שאינה נאכפת על ידי המשטרה, ומשמשת רק לקביעת גורם התאונה בדיעבד, כאין ראיות אחרות לקבוע מהירות מופרזת לפי החוק. צריך להדגיש – נהג יכול לגרום לתאונה קטלנית גם במהירות של 40 קמ"ש בדרך עירונית, אולם במידה ולא תגרם תאונה, המשטרה כלל לא תבדוק האם נהיגתו היתה במהירות מופרזת לתנאי הדרך. יתרה מכך, מצלמות המהירות לא  מסוגלות לאכוף עבירה של מהירות מופרזת ביחס לנסיבות.

שאלה נוספת שצריכה להשאל היא האם העלות של הפרוייקט, המוערכת בחצי מיליארד ש"ח לאורך 10 שנים, לפי הפרסומים בעיתונות, מוצדקת לאור העובדה שלא ברור האם הפרוייקט יסייע להפחתת שיעור תאונות הדרכים. הרי בסכום האדיר הזה היה ניתן לממן תשתית סלחנית לנהג, שתכלול גדרות הפרדה, הפרדה מפלסית בין כבישים למסילות רכבת, מחלפים ומעגלי תנועה בערים. הדוגמאות שפורטו כאן הוכחו מחקרית כגורמים לאפס תאונות קטלניות במקומות שהוצבו. לדוגמה, בקטע הדרומי של כביש 90, מאילת צפונה, הופרדו שני הנתיבים בגדר בטיחות למשך 50 ק"מ. בקטע זה לא נרשמו מאז תאונות קטלניות. בשנת 1988 נהרג ח"כ מיכה רייסר וח"כ דליה איציק נפצעה קשה בתאונה בכביש מס' 1, שנגרמה עקב סטיה מנתיב הנסיעה שגרמה להתנגשות חזיתית. התאונה היוותה גורם מדרבן לרשויות לקדם את נושא גדר ההפרדה בין הנתיבים, ומאז שנבנתה הגדר לא נרשמו בכביש 1 תאונות חזיתיות. בניה של מעגלי תנועה בצמתים הוכחה מחקרית כמפחיתה את שיעור התאונות בצומת ב-57%.

בנוסף, בסכומים האדירים שהושקעו במצלמות היה ניתן לממן קניה של ניידות משטרה ולהוסיף מאות תקנים של שוטרים למשטרת התנועה. המצוקה התקציבית במשטרה כיום כל כך קשה, שבסופי שבוע רוב פעילות האכיפה של משטרת ישראל בדרכים מתבססת על פעילות של מתנדבים. תוספת של ניידות ושוטרים, שהיתה מגבירה את נוכחות המשטרה בכבישים, היתה תורמת תרומה גדולה יותר להרתעת הנהגים.

שיקול נוסף נגד הצבת מצלמות המהירות קשור גם הוא בהרתעה, והוא השיקול של גמול מיידי לנהג העבריין. כשהאכיפה נעשית על ידי שוטר, באמצעות ממל"ז או דבורה, הנהג נעצר על ידי השוטר במקום, נרשם לו דו"ח, ובמקרה של מהירות גבוהה הוא מוזמן לשימוע בפני קצין משטרה, שבסמכותו לפסול את רשיון הנהיגה ל-30 יום לפני המשפט. מצלמת מהירות מצלמת את הרכב, לא את הנהג, והדו"ח מופק לבעל הרכב. רוב כלי הרכב החדשים שעלו על כבישי ישראל בשנים האחרונות הם רכבי ליסינג וכלי רכב הרשומים על שם חברה או תאגיד אחר. המשמעות היא שרוב כלי הרכב אינם רשומים על שם מי שמחזיק בהם בפועל. במקרה כזה, הדו"ח נשלח לחברה, ורק במידה והנהג מעוניין להסב את הדו"ח על שמו, נשלחת הודעת הסבה למשטרה, שמסבה את הדו"ח על שם מי שנהג ברכב. הנהג יכול גם להסב את הדו"ח על שם מישהו אחר מטעמו, בדרך כלל בן משפחה או חבר, שיקח על עצמו את העבירה, ועל ידי כך להתחמק מרישום ההרשעה על שמו ורישום הנקודות במשרד הרישוי. אין כאן אפקט הרתעתי של עצירת הרכב, בדיקת הנהג ופסילה מנהלית.

ענין נוסף הוא המקומות שבהם יוצבו המצלמות. לפי הרשימה שפורסמה עד כה, הוצבו המצלמות בכבישים המהירים, כאלה שיש בהם גדר הפרדה בין המסלולים, שבהם הנסיעה בטוחה יחסית ולכן מהירות הנסיעה גבוהה יותר. המצלמות הוצבו בקטעים ישרים, שבהם שיעור התאונות הוא קטן יחסית ומהירות הנסיעה גבוהה יחסית. חוסר המיתאם בין התאונות לבין מקום הצבת המצלמות מרמז כי השיקול היה להציב את המצלמות במקומות שבהם ניתן יהיה להפיק יותר דוחות, ולא במקומות שבהם רצוי להפחית את מהירות הנסיעה בגלל שיעור תאונות גבוה. האם מטרת הפרוייקט האמיתית הוא למלא את קופת האוצר במזומנים שיגיעו מהקנסות?

לפי הפירסומים בעיתונות, אמורות המצלמות החדשות להפיק אלפי דוחות תעבורה לנהגים מדי יום. בהנחה שרק חלק מהדוחות יהיו דוחות הזמנה לדין, מדובר על מאות כתבי אישום ביום, מה שיגביר את העומס על שופטי התעבורה, שכבר היום כורעים תחת נטל התיקים. בתי המשפט לתעבורה יסתמו מרוב כתבי אישום שיוגשו נגד נהגים. העומס יגרום לכך שמשפטים ידחו ויקבעו מועדים רחוקים מאוד לדיונים, ויותר מכך – במטרה להקל על העומס ילחצו השופטים על הצדדים להגיע להסדרי טיעון מקלים, מה שיפגע בהרתעת העבריינים.

עבירת המהירות נאכפת על ידי המשטרה באחוזים הולכים וגדלים בעיקר כי היא קלה יחסית לאכיפה על ידי מכשור אלקטרוני. קשה יותר, לדוגמה, להציב עשרות ניידות גלויות וסמויות בכביש הערבה שיאכפו עבירות של סטיה מנתיב נסיעה, אי שמירת מרחק ועקיפה מסוכנת. עולה עוד יותר לממן גדר הפרדה בין המסלולים לאורך כביש 90, שכאמור, תמנע את רוב התאונות הקשות בכביש. לכן לא נראה שפרוייקט המצלמות השאפתני יתרום להפחתה בשיעור תאונות הדרכים או יפחית את כמות ההרוגים בתאונות. נראה שמטרת הפרוייקט היא כלכלית, לאור העובדה כי משרד האוצר והמשרד לבטחון פנים צופים הכנסה לאוצר המדינה של כ-875 מליון ש"ח בשנה מהדוחות שירשמו. רף האכיפה של המצלמות, אותו המשטרה מסרבת לפרסם, ניתן לכוון ממרכז השליטה, כך שבמידה והמצלמות לא יעמדו ביעדים השנתיים יוכל מישהו במרכז הבקרה לכוון את המצלמות לאכיפת מהירות נמוכה יותר כדי להעלות את שיעור הקנסות.

לאחרונה גם פורסם נייר עמדה של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, המבוסס על מחקרים שנערכו בעולם, המצביע על עלייה בשיעור התאונות בצמתים בהם הוצבה מצלמת רמזור, כתוצאה מבלימות חירום. בנוסף נמצא כי מצלמות מוסוות לא הועילו להפחתת שיעור התאונות בקטעים בהם הן הוצבו.

————————————————-

 

החומרים באתר הינם לידע כללי בלבד. אין לראות באמור לעיל משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף לייעוץ משפטי, ו/או חוות דעת משפטית. בכל מקרה יש להתייעץ עם עו"ד מוסמך על מנת לקבל ייעוץ המותאם לנסיבות המיוחדת ולנתוני המקרה הספציפי וכל מקרה יש לבחון לגופו. אין בכתבה זו כדי ליצור יחסי עו"ד-לקוח בין הקוראים לבין הכותב או המשרד. כמו כן, אין להסתמך על ייעוץ שהתקבל באמצעות האתר לצורך קבלת החלטות כלשהן, לרבות בנושאים מקצועיים, רפואיים, משפטיים, אישיים או כספיים. אין לראות באתר ייעוץ משפטי או מקצועי אחר.

זיכוי מעבירת נהיגה בשכרות בשל ליקויים בעבודת השוטרים

רון עובד כמפיק אירועים בתל אביב. באחד הלילות בשנת 2008, סמוך לשעה 05:00, היה בדרכו הביתה לאחר סיום אירוע בתל אביב. הוא נעצר על ידי שוטרים ברחוב סלמה, שביקשו ממנו להתלוות אליהם לבדיקת שכרות. רון אמר להם ששתה כוסית אחת, לפני שעזב את האירוע. רון נלקח למשטרת מחוז תל אביב, שם נעשתה לו בדיקה במכשיר "ינשוף", שם התקבלה תוצאה של 325 מיקרוגרם אלכוהול לליטר אויר נשוף. רשיונו של רון נשלל ל-30 יום מנהלית ע"י קצין משטרה ורכבו הושבת לתקופה של 30 יום, וזאת עוד לפני המשפט. פקודת התעבורה מגדירה "שיכור" כמי שבליטר אויר נשוף יש למעלה מ-240 מק"ג אלכוהול. בתי המשפט העלו את הרף ל-290 מק"ג, בשל רף שגיאות של מכשיר הינשוף.

רון פנה אלינו במטרה לקבל יצוג משפטי בתיק, בשל חומרת העבירה, שיש בצידה חובת פסילה של שנתיים מינימום בפקודת התעבורה. ללא רשיון נהיגה, הוא הסביר, איני יכול לעבוד כמפיק אירועים. בדיון שנערך לפני כב' השופט צימרמן בבית המשפט לתעבורה בתל אביב כפרתי באשמה בשם רון לענין עבירת נהיגה בשכרות, והתיק נקבע לדיון הוכחות, שאליו הוזמנו השוטרים שעצרו את רון וביצעו לו את הבדיקה.

מעיון בחומר החקירה עולה, כי לפי כתב האישום, נהג רון ברכב ונעצר על ידי השוטרים בשעה 05:10, בעוד שבדיקת הינשוף נערכה בשעה 5:05. במאמר מוסגר נציין כי קיימת חובה להמתין עם הנהג ולהשגיח עליו 15 דקות לפני בדיקת הינשוף, ולוודא כי הוא אינו אוכל, אינו שותה, אינו מקיא, ולוודא כי לא עישן לפחות 5 דקות לפני הבדיקה. אם הבדיקה נערכה ב-5:05, עוד לפני שהנהג נעצר ע"י השוטרים, מנין לנו כי פלט הבדיקה שקבע שכרות ברמה של 325 מק"ג הוא אכן של הנהג שנעצר? בנוסף כתב האישום יחס לרון נהיגה ברחוב סלמה 18, המקום בו נערכה בדיקת הינשוף במטה מחוז תל אביב, בעוד שרון נעצר לבדיקה ע"י השוטרים ברח' סלמה 107. הטפסים המשטרתיים הכילו מחיקות רבות ותיקונים, שהיו תמוהים מאוד.

בדיון ההוכחות העיד השוטר שעצר את רון והעביר אותו לבדיקת הינשוף לשוטר אחר. מיד בחקירה הראשית טען השוטר כי הנהג נעצר בשעה 4:49, בעוד שרשם בכתב האישום את השעה 5:10. בחקירה הנגדית טען השוטר כי בדוח פעולה שמילא רשם את השעה הנכונה, 4:49. ביקשתי ממנו להסביר לבית המשפט מתי בדיוק הוא רשם את השעה, שהרי ידוע שהשוטרים לא מתחילים למלא את הטפסים עד שיש להם אינדיקציה או חשד לכך שהנהג שיכור. לבסוף הודה השוטר כי את השעה הוא כתב רק אחרי ביצוע בדיקת הינשוף, ולא בזמן אמת. לאחר מכן התבקש השוטר להסביר מדוע כתב שעיכב את הנהג לבדיקה בשעה 5:15, בעוד שהבדיקה נערכה ב-5:05, והודה כי השעה נרשמה בטעות. בנוסף, השוטר לא יכול היה לתת הסבר מדוע לא סימן שהודיע לנהג שאסור לו לשתות, לאכול או לעשן לפני הבדיקה. לאחר מכן הודה השוטר כי בדיקת המאפיינים, בה מתבקש הנהג לעמוד כשעיניו עצומות עם ידיים פרושות לצדדים, ללכת על קו ישר עקב בצד אגודל ולהביא אצבע לאף בעת שעיניו עצומות, נערכה אחרי בדיקת הינשוף, וזאת בניגוד לנהלי המשטרה. שאלתי אותו מי ביצע את בדיקת המאפיינים, והוא ענה שהוא ביצע, למרות שלא ידע להסביר מדוע בטפסים לא נכתב מי ביצע את הבדיקה. לסיום שאלתי את השוטר למי העביר את הנבדק לצורך בדיקת ינשוף, לאור העובדה כי לא נכתב בטפסים למי העביר – והוא ענה "לא נרשם".

לאחר מכן העיד שוטר אחר, שקיבל את הנהג מהשוטר הראשון וערך את בדיקת הינשוף לנהג. הוא העיד שאינו יודע מתי נעצר הנהג. בחקירה הנגדית שאלתי את השוטר עם מי וידא שהנהג לא אכל, לא שתה, לא הקיא, לא עישן, והוא ענה – "וידאתי עם עצמי".

בסופו של דבר, בית המשפט זיכה את הנהג מעבירת נהיגה בשכרות. בפסק הדין כתב כב' השופט צימרמן:

"תקצר היריעה מלתאר את שלל טעויותיו של עד תביעה 1…מציין העד שהנאשם הועבר לצורך נטילת דגימה לשוטר, בלא שציין פרטיו, וזאת בשעה 5:20, ושוב, נתון שהינו בלתי אפשרי, הכולל אף היעדר שם השוטר, שאליו מסר העד את הנאשם… העד אף שכח לסמן סימוני V במקומות שונים כפי שעלה מחקירתו הנגדית…מכאן עולה שלאור הכמות המרובה כל כך של טעויות בגין אירוע בודד, אין אפשרות להסתמך על תרשומותיו של שוטר זה כלל… בטופס תחקור החשוד מחיקות, ולמרבית הפליאה, דווקא בכל הנוגע לשעות עצירת הרכב ולשעת התחקור".

השופט התייחס לדרישת התביעה להרשיע את הנאשם בסעיף של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, לאור העובדה כי במבחן העמידה נכתב שהוא התנדנד – השופט קבע כי בשל העובדה כי בטופס בדיקת המאפיינים לא נכתב מי מהשוטרים ערך את הבדיקה, ומשכך אין אפשרות לקבוע מעבר לספק סביר כי השוטר הוא אכן זה שביצע לנאשם את בדיקת המאפיינים – "תמוה כיצד ידע העד למסור בחקירתו הנגדית שככל הנראה בדיקת המאפיינים בוצעה לאחר בדיקת הינשוף הדבר איננו עולה מהתרשומות השונות, העד לא ידע לומר מדוע הגיע למסקנה כזו, ונותר רק להעלות השערה כי העד מציין זאת כדי להביא לפתרון כלשהו, את מגוון הטעויות ברישומי השעות. למותר לציין כי הנוהג המשטרתי, המקובל מזה שנים, הינו ביצוע בדיקת מאפיינים לפני בדיקת הינשוף".

השופט התייחס לטענת עד התביעה, לפיה הנאשם נעצר לבדיקה בשעה 4:49 – "מפעיל הינשוף אינו יכול להעיד כי השגיח 15 דק' על הנאשם, וזאת על אף שכך מסר, שהרי אף אם הנאשם נעצר בשעה 4:49, הוצא על ידי עד תביעה 1 מרכבו, זוהה באמצעות תעודה מזהה, נערכה לו בדיקת נשיפון, בוצע תחקור קצר, ולא מן הנמנע שאף בדיקת המאפיינים, על ידי מאן דהוא, ונלקח ממקום העבירה, דרך שלמה 107 עד למשרדי האת"ן בדרך שלמה 18. האם כל האמור לא יארך, ולו דקות ספורות אף לשיטתה של התביעה?"

לסיכום קבע כב' השופט צימרמן: "משלא עמדה המשטרה במה שקבעה בנוהליה לגבי ביצוע בדיקת הינשוף, אין אפשרות להסתמך על תוצאות הבדיקה. אין בפנינו כל ראיה לכך שהנאשם כשל במבחני הביצוע, שהרי, אינן ראיה לכך שעד תביעה 1 הוא זה שביצע את האמור… לא ניתן לומר כי ריח אלכוהול בלבד, יחד עם אמרתו (של הנהג, ל.ג.) ולפיה שתה כוסית אחת של וודקה, יכולים להוות הוכחה מספקת לכך שהנאשם היה מצוי תחת השפעת משקאות משכרים. בנסיבות אלו, אין לי אלא לזכות את הנאשם מהמיוחס לו, וזאת מחמת הספק".

(תת"ע 32965-08 מדינת ישראל נ' רון)

לפסק הדין המלא

————————————

 

החומרים באתר הינם לידע כללי בלבד. אין לראות באמור לעיל משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף לייעוץ משפטי, ו/או חוות דעת משפטית. בכל מקרה יש להתייעץ עם עו"ד מוסמך על מנת לקבל ייעוץ המותאם לנסיבות המיוחדת ולנתוני המקרה הספציפי וכל מקרה יש לבחון לגופו. אין בכתבה זו כדי ליצור יחסי עו"ד-לקוח בין הקוראים לבין הכותב או המשרד. כמו כן, אין להסתמך על ייעוץ שהתקבל באמצעות האתר לצורך קבלת החלטות כלשהן, לרבות בנושאים מקצועיים, רפואיים, משפטיים, אישיים או כספיים. אין לראות באתר ייעוץ משפטי או מקצועי אחר.