נהג זוכה מעבירה של אי ציות לתמרור עצור לאחר שבית המשפט קבע כי קיימות סתירות בגרסת השוטר

ניידת משטרה. אילוסטרציה. התמונה מתוך האתר הרשמי של משטרת ישראל.
משטרת התנועה. צילום אילוסטרציה. התמונה מתוך האתר הרשמי של משטרת ישראל.

 

באחד הימים בשנת 2013 נהג ר' ברכב בישוב בית אריה. ר' הגיע עם הרכב לרחוב לבונה וביקש לפנות ימינה כדי לצאת מהישוב. בכוון נסיעתו של ר' הוצב תמרור עצור. ר' עצר את הרכב לפני קו העצירה ולאחר מכן פנה ימינה. לאחר הפניה סימן לו שוטר לעצור ונתן בידו דו"ח ברירת משפט על אי ציות לתמרור עצור (תמרור 302), עבירה על תקנה 22(א) ותקנה 64(ד) לתקנות התעבורה, דו"ח שבצידו קנס בסך 250 ש"ח ורישום 4 נקודות במשרד התחבורה.

ר' שלח בקשה להישפט ויוצג על ידי משרדנו במשפט, שהתקיים בבית המשפט לתעבורה בפתח תקווה. בנסיבות הדו"ח כתב השוטר כי הבחין בר' פונה ימינה ללא עצירה כלל. לטענתו של ר' הוא עצר את הרכב לפני קו העצירה, אולם מהמקום בו עמד השוטר לא ניתן כלל לראות את קו העצירה, ולכן השוטר סבר בטעות כי הוא עבר עבירה.

תקנה 64(ד) לתקנות התעבורה קובעת את חובותיו של נהג המתקרב לתמרור עצור לפני צומת:

"נוהג רכב המתקרב לצומת שלפניו מוצב תמרור המצייין חובה לעצור, יעצור במקום שבו יוכל לראות את התנועה בדרך החוצה, ואם סומן קו עצירה – לפני קו העצירה, ויתן את זכות הקדימה לרכב אחר המתקרב או הנכנס לצומת מכביש אחר".

השוטר, רס"מ דן כהן ממשטרת מחוז ש"י, הוזמן לישיבת הוכחות בבית המשפט. בעדותו לא זכר היכן עמד כשצפה ברכב של ר', לא זכר אם במקום קיים בכלל קו עצירה, לא ידע להגיד באיזה מרחק לפני קו העצירה ראה את ר'. הוא רק טען שראה אותו נכנס לצומת בנסיעה. בנוסף טען השוטר כי יתכן והיה איתו באותו יום מתנדב משטרה שסייע לו, אבל הוא לא רשם את שמו ולא ידע להגיד מי היה איתו.

ר' העיד במשפט שהגיע עם רכבו לצומת, עצר בקו העצירה, הסתכל לצדדים והמשיך לפנות ימינה, ולאחר שפנה ימינה סימן לו השוטר לעצור. ר' העיד כי סיפר לשוטר כי הוא חלף במקום מספר דקות קודם לכן וראה את השוטר ולכן בוודאי שלא היתה לו סיבה שלא לעצור. ר' טען בעדותו כי מהנקודה בה עמד השוטר לא ניתן לראות אם עצר או לא, ובנוסף היו עוד כלי רכב לפניו, לכן השוטר לא יכול היה לראות אם עצר או לא. ר' טען כי עצר כ-2 מטרים לפני קו העצירה ואז התקדם באיטיות אל קו הצומת.

בית המשפט לתעבורה זיכה את ר' מהעבירה שיוחסה לו. כב' השופטת לאה שלזינגר שמאי כתבה בהכרעת הדין:

"בפני שתי עדויות סותרות, ואינני יכולה לקבוע גרסתו של איזה צד מדוייקת יותר. עד תביעה 1 לא זכר היכן עמד והבחין בביצוע העבירה ועל כן לא ניתן לאמת את עדותו או להפריכה ואף לא מצאתי סיוע לעדותו. לפיכך אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מהאישום המיוחס לו של אי ציות לתמרור 302". 

 

(תת"ע 3069-12-14)