כתב אישום לנהג באשמת שינוי לוחית זיהוי לרכב בוטל

ר' נהג ברכב בתל אביב ונעצר ע"י מתנדב משטרה לבדיקה. המתנדב אמר לו שעל לוחיות הזיהוי של הרכב שלו מודבקת מדבקה, שלטענתו מונעת את צילום לוחית הזיהוי על ידי מצלמות האכיפה. המתנדב דרש מר' לפרק את שתי לוחיות הזיהוי מהרכב, נתן בידו דו"ח הזמנה לדין ושלח אותו למכון רישוי על מנת להתקין לוחיות זיהוי חדשות לרכב. ר' שאל אותו איך יוכל לנסוע כך, והמתנדב ענה לו: "אם יעצרו אותך שוטרים אז תראה להם את הדו"ח שקיבלת".

ר' פנה אלינו על מנת לקבל יצוג משפטי בתיק. הוא טען שרכש את הרכב מיד שניה לפני כ-7 שנים, הרכב עובר מאז בדיקת רישוי כל שנה ומעולם לא העירו לו על הלוחיות. הוא טען שכלל לא היה מודע לכך שיש בעיה כלשהי עם הלוחיות, ומעולם לא עשה שינוי בלוחיות שלו.

בדקנו את הדברים שכתב המתנדב. הוא כתב שדרש מהנהג לפרק את לוחיות הזיהוי, כתב שתפס אותן, לקח אותן למשרד התנועה במרחב ירקון, שם צילם את הלוחיות באמצעות המצלמה בטלפון הסלולרי שלו וטען כשכך ניתן להוכיח כי המדבקות על לוחית הרישוי מפריעות לצילום על ידי מצלמת אכיפה. מוזר שמתנדב שולח נהג לנהוג ברחובות תל אביב ללא לוחיות זיהוי.

תקנות התעבורה מכילות מספר הוראות לגבי לוחיות הרישוי של כלי הרכב:

תקנה 300 לתקנות התעבורה קובעת:
(א) רכב הרשום בישראל ישא עליו שתי לוחיות זיהוי; אולם אופנוע, גרור ונתמך, יישאו לוחית זיהוי אחת שתותקן מאחורי הרכב.

תקנה 301 קובעת:
(א) לוחיות הזיהוי יותקנו על הרכב אחת מלפנים ואחת מאחור במקומות המיועדים לכך על ידי היצרן, ובאין מקום כזה, לפי הוראות רשות הרישוי.
(ב) לוחיות הזיהוי יהיו תמיד נקיות ולא יוסתרו על ידי חלק מחלקי הרכב או המטען שעליו.

תקנה 302 קובעת:
לוחית זיהוי שניזוקה או שנשחתה תוחלף בחדשה.

תקנה 303 קובעת:
(א) לא יסיר אדם לוחית זיהוי מרכב אלא לשם החלפתה כאמור בתקנה 302 או לביטולה כאמור בתקנה 289.
(ב) לא יוסיף אדם על לוחית הזיהוי סימנים או מספרים על אלה שקבעה רשות הרישוי ולא ישנה בה דבר, לא יטשטש את צבעה ולא ישחית אותה בכל צורה שהיא.

ר' הואשם בעבירה על תקנה 303(ב) – שינוי מספר לוחית הזיהוי. בדיון בבית המשפט כפרנו באשמה בשמו של ר'. טענותינו היו: א. לא ניתן לקבוע כי אכן הציפוי על הלוחיות מפריע לצילום. ב. הנאשם רכש את הרכב מיד שניה ומאז עובר טסטים מבלי שהעירו לו על כך. לטענתנו העבירה שבה מואשם ר' היא עבירה שמחייבת הוכחה של מחשבה פלילית – שינוי או הוספה ללוחית הרישוי. במקרה זה, גם אם היתה בעיה בלוחיות הזיהוי, הנאשם לא ידע על כך שלכאורה בוצע שינוי בלוחיות הזיהוי לפני שרכש את הרכב, ולא היה עליו לדעת משום שהרכב עבר טסטים מאז ללא בעיות. בנוסף, הצילום שעשה המתנדב עם הטלפון הסלולרי שלו אינו יכול לשמש כחוות דעת מומחה על כך שהלוחית אכן שונתה. המתנדב אינו מומחה ולכן אינו יכול להעיד על כך. טענו שלכל היותר ניתן להרשיע את ר' בעבירה על תקנה 301(ב) – נסיעה עם לוחיות זיהוי לא נקיות, שהיא מסוג אחריות קפידה, שאינה מחיייבת מודעות (בדומה לנהיגה עם פנס לא תקין ברכב).

התיק נקבע לדיון הוכחות לחודש מרץ 2012. בחודש מרץ הודיעה התביעה לבית המשפט כי הם מבקשים לבטל את כתב האישום, לאחר שקיבלו את טענותינו.

(תת"ע 2430-10-11)

—————————————-

החומרים באתר הינם לידע כללי בלבד. אין לראות באמור לעיל משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף לייעוץ משפטי, ו/או חוות דעת משפטית. בכל מקרה יש להתייעץ עם עו"ד מוסמך על מנת לקבל ייעוץ המותאם לנסיבות המיוחדת ולנתוני המקרה הספציפי וכל מקרה יש לבחון לגופו. אין בכתבה זו כדי ליצור יחסי עו"ד-לקוח בין הקוראים לבין הכותב או המשרד. כמו כן, אין להסתמך על ייעוץ שהתקבל באמצעות האתר לצורך קבלת החלטות כלשהן, לרבות בנושאים מקצועיים, רפואיים, משפטיים, אישיים או כספיים. אין לראות באתר ייעוץ משפטי או מקצועי אחר.

פרוייקט מצלמות המהירות החדש – האם זו הדרך הנכונה למנוע תאונות דרכים?

בעקבות ראיון שנתתי לתכנית "ערב חדש" ב-22.1.12:

משרד התחבורה ומשטרת ישראל הכריזו על הפעלת פרוייקט מצלמות המהירות החדש, המכונה "פרוייקט א-3", במסגרתו יוצבו בכבישי ישראל מאות מצלמות מסוג "גאטסו", שיחליפו את מצלמות המולטנובה הישנות. חלק מהמצלמות יוצבו בצמתים, במטרה לאכוף עבירה של כניסה לצומת באור אדום ונסיעה במהירות מעל למותר בחוק, וחלק יוצבו בצידי הדרכים ויאכפו נהיגה במהירות מעל למותר. מצלמות הרמזור מסוגלות גם לאכוף גם נהיגה במהירות מופרזת. לפי הפרסומים, יכוונו המצלמות החדשות לרף אכיפה נמוך יחסית, כ-5 עד 10 קמ"ש מעל למותר, בהשוואה למצלמות הישנות. מצלמת הגאטסו פועלת באמצאות שני פסי דריכה, המותקנים בכביש, ולא באמצעות קרניים אלקטרוניות, מה שמקשה על גילוי המצלמות באמצעות גלאי רדאר או גלאי לייזר, המותקן במכונית. באמצעות לחצני הדריכה, מסוגלת המצלמה לצלם בו זמנית כלי רכב הנוסעים במקביל בנתיבים שונים, ולקבוע מי מהם נסע במהירות מופרזת. חלק מן המצלמות מותקנות בניידות סמויות, החונות בשולי הדרך ומחוברות לקופסת שליטה ולפסי הדריכה בכביש.

המצלמות הישנות, מסוג "מולטנובה" היו מצלמות פילם, שפעלו באמצעות שתי קרניים אלקטרוניות, שחייבו ביקור של טכנאי במקום, הוצאת סרט הצילום והעברתו לפיתוח לפני משלוח הדוחות לנהגים, תהליך שארך חודשים רבים, ובמידה וסרט הצילום נגמר במצלמה, היא היתה מפסיקה לצלם. בנוסף, המצלמות הישנות היו מכוונות לאכיפת מהירות גבוהה יחסית (רף אכיפה של 129 קמ"ש במקום 90, לדוגמה), על מנת שלא לגמור את סרט הצילום מהר מדי. במידה ושני כלי רכב נסעו במקביל בשני נתיבים שונים, לא היה ניתן להפיק דו"ח כי לא היה ניתן לקבוע מי מכלי הרכב שצולמו עבר את העבירה.

המצלמות החדשות הן דיגיטליות, מחוברות למוקד שליטה, שמקבל את התמונה מיד לאחר הצילום. מפעילת פרוייקט המצלמות, חברת "מל"מ-תים", טוענת כי ביכולתה להפיק דו"ח ולשלוח אותו לבעל הרכב תוך 96 שעות מביצוע העבירה.

משטרת ישראל והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים סומכים את ידיהם על הפרוייקט וטוענים כי הוא יסייע להפחתת שיעור ההרוגים בתאונות הדרכים. לטענתם, אכיפת עבירות המהירות תביא לירידה חדה במהירות הנסיעה ותתרום להפחתה בתאונות, בעיקר בתאונות הקטלניות. נשאלת השאלה האם מאות מליוני השקלים שהושקעו בפרוייקט השאפתני והיקר אכן יביאו את התוצאה המקווה.

הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים טוענת כי מהירות היא הגורם העיקרי לתאונות הדרכים. לטענת הרשות והמשטרה, המהירות המופרזת גורמת ל-60% מהתאונות. Cבדיקה מעמיקה יותר של הנתונים שמציגה המשטרה מראה כי מישהו החליט לכופף קצת את הסטטיסטיקה על מנת להצדיק את פרוייקט הצבת המצלמות. הנתון של מהירות כגורם ל-60% מהתאונות מבוסס על מחקר שמראה ש-60% מהמורשעים בתאונות דרכים קטלניות, נמצא אצלם הרשעה בגין מהירות מופרזת בעברם, לא מהירות כגורם לתאונה.

אם בודקים את נתוני המשטרה בשנת 2009, עולה שרק 7 נהגים מתוך 516, שהיו מעורבים בתאונות קטלניות ב-2009, נהגו במהירות מעל למותר בחוק. אם נחשב זאת באחוזים, נמצא שמהירות מופרזת לפי החוק מהווה גורם ל-2% בלבד מהתאונות הקטלניות. לפי נתוני המשטרה ב-2009, הגורמים העיקריים לתאונות הדרכים בישראל היו סטיה מנתיב (9.3%), מהירות ביחס לנסיבות (5.4%) ואי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חציה (5.3%). רוב העבירות האלה כלל לא נאכפות בשגרה על ידי משטרת ישראל.

צריך להפריד בין שני מושגים: מהירות מופרזת לפי החוק ומהירות מופרזת ביחס לנסיבות או לתנאי הדרך. מהירות מופרזת לפי החוק היא עבירה שלא נמצא קשר ישיר בינה לבין תאונות הדרכים. כל מי שנוהג בכבישים המהירים בישראל יכול לראות שמהירות הנסיעה הממוצעת או מהירות השיוט בכבישים אלה עולה פעמים רבות על המותר בחוק. מהירות מופרזת בתנאי הדרך היא עבירה שונה, שכמעט שאינה נאכפת על ידי המשטרה, ומשמשת רק לקביעת גורם התאונה בדיעבד, כאין ראיות אחרות לקבוע מהירות מופרזת לפי החוק. צריך להדגיש – נהג יכול לגרום לתאונה קטלנית גם במהירות של 40 קמ"ש בדרך עירונית, אולם במידה ולא תגרם תאונה, המשטרה כלל לא תבדוק האם נהיגתו היתה במהירות מופרזת לתנאי הדרך. יתרה מכך, מצלמות המהירות לא מסוגלות לאכוף עבירה של מהירות מופרזת ביחס לנסיבות.

שאלה נוספת שצריכה להשאל היא האם העלות של הפרוייקט, המוערכת בחצי מיליארד ש"ח לאורך 10 שנים, לפי הפרסומים בעיתונות, מוצדקת לאור העובדה שלא ברור האם הפרוייקט יסייע להפחתת שיעור תאונות הדרכים. הרי בסכום האדיר הזה היה ניתן לממן תשתית סלחנית לנהג, שתכלול גדרות הפרדה, הפרדה מפלסית בין כבישים למסילות רכבת, מחלפים ומעגלי תנועה בערים. הדוגמאות שפורטו כאן הוכחו מחקרית כגורמים לאפס תאונות קטלניות במקומות שהוצבו. לדוגמה, בקטע הדרומי של כביש 90, מאילת צפונה, הופרדו שני הנתיבים בגדר בטיחות למשך 50 ק"מ. בקטע זה לא נרשמו מאז תאונות קטלניות. בשנת 1988 נהרג ח"כ מיכה רייסר וח"כ דליה איציק נפצעה קשה בתאונה בכביש מס' 1, שנגרמה עקב סטיה מנתיב הנסיעה שגרמה להתנגשות חזיתית. התאונה היוותה גורם מדרבן לרשויות לקדם את נושא גדר ההפרדה בין הנתיבים, ומאז שנבנתה הגדר לא נרשמו בכביש 1 תאונות חזיתיות. בניה של מעגלי תנועה בצמתים הוכחה מחקרית כמפחיתה את שיעור התאונות בצומת ב-57%.

בנוסף, בסכומים האדירים שהושקעו במצלמות היה ניתן לממן קניה של ניידות משטרה ולהוסיף מאות תקנים של שוטרים למשטרת התנועה. המצוקה התקציבית במשטרה כיום כל כך קשה, שבסופי שבוע רוב פעילות האכיפה של משטרת ישראל בדרכים מתבססת על פעילות של מתנדבים. תוספת של ניידות ושוטרים, שהיתה מגבירה את נוכחות המשטרה בכבישים, היתה תורמת תרומה גדולה יותר להרתעת הנהגים.

שיקול נוסף נגד הצבת מצלמות המהירות קשור גם הוא בהרתעה, והוא השיקול של גמול מיידי לנהג העבריין. כשהאכיפה נעשית על ידי שוטר, באמצעות ממל"ז או דבורה, הנהג נעצר על ידי השוטר במקום, נרשם לו דו"ח, ובמקרה של מהירות גבוהה הוא מוזמן לשימוע בפני קצין משטרה, שבסמכותו לפסול את רשיון הנהיגה ל-30 יום לפני המשפט. מצלמת מהירות מצלמת את הרכב, לא את הנהג, והדו"ח מופק לבעל הרכב. רוב כלי הרכב החדשים שעלו על כבישי ישראל בשנים האחרונות הם רכבי ליסינג וכלי רכב הרשומים על שם חברה או תאגיד אחר. המשמעות היא שרוב כלי הרכב אינם רשומים על שם מי שמחזיק בהם בפועל. במקרה כזה, הדו"ח נשלח לחברה, ורק במידה והנהג מעוניין להסב את הדו"ח על שמו, נשלחת הודעת הסבה למשטרה, שמסבה את הדו"ח על שם מי שנהג ברכב. הנהג יכול גם להסב את הדו"ח על שם מישהו אחר מטעמו, בדרך כלל בן משפחה או חבר, שיקח על עצמו את העבירה, ועל ידי כך להתחמק מרישום ההרשעה על שמו ורישום הנקודות במשרד הרישוי. אין כאן אפקט הרתעתי של עצירת הרכב, בדיקת הנהג ופסילה מנהלית.

ענין נוסף הוא המקומות שבהם יוצבו המצלמות. לפי הרשימה שפורסמה עד כה, הוצבו המצלמות בכבישים המהירים, כאלה שיש בהם גדר הפרדה בין המסלולים, שבהם הנסיעה בטוחה יחסית ולכן מהירות הנסיעה גבוהה יותר. המצלמות הוצבו בקטעים ישרים, שבהם שיעור התאונות הוא קטן יחסית ומהירות הנסיעה גבוהה יחסית. חוסר המיתאם בין התאונות לבין מקום הצבת המצלמות מרמז כי השיקול היה להציב את המצלמות במקומות שבהם ניתן יהיה להפיק יותר דוחות, ולא במקומות שבהם רצוי להפחית את מהירות הנסיעה בגלל שיעור תאונות גבוה. האם מטרת הפרוייקט האמיתית הוא למלא את קופת האוצר במזומנים שיגיעו מהקנסות?

לפי הפירסומים בעיתונות, אמורות המצלמות החדשות להפיק אלפי דוחות תעבורה לנהגים מדי יום. בהנחה שרק חלק מהדוחות יהיו דוחות הזמנה לדין, מדובר על מאות כתבי אישום ביום, מה שיגביר את העומס על שופטי התעבורה, שכבר היום כורעים תחת נטל התיקים. בתי המשפט לתעבורה יסתמו מרוב כתבי אישום שיוגשו נגד נהגים. העומס יגרום לכך שמשפטים ידחו ויקבעו מועדים רחוקים מאוד לדיונים, ויותר מכך – במטרה להקל על העומס ילחצו השופטים על הצדדים להגיע להסדרי טיעון מקלים, מה שיפגע בהרתעת העבריינים.

עבירת המהירות נאכפת על ידי המשטרה באחוזים הולכים וגדלים בעיקר כי היא קלה יחסית לאכיפה על ידי מכשור אלקטרוני. קשה יותר, לדוגמה, להציב עשרות ניידות גלויות וסמויות בכביש הערבה שיאכפו עבירות של סטיה מנתיב נסיעה, אי שמירת מרחק ועקיפה מסוכנת. עולה עוד יותר לממן גדר הפרדה בין המסלולים לאורך כביש 90, שכאמור, תמנע את רוב התאונות הקשות בכביש. לכן לא נראה שפרוייקט המצלמות השאפתני יתרום להפחתה בשיעור תאונות הדרכים או יפחית את כמות ההרוגים בתאונות. נראה שמטרת הפרוייקט היא כלכלית, לאור העובדה כי משרד האוצר והמשרד לבטחון פנים צופים הכנסה לאוצר המדינה של כ-875 מליון ש"ח בשנה מהדוחות שירשמו. רף האכיפה של המצלמות, אותו המשטרה מסרבת לפרסם, ניתן לכוון ממרכז השליטה, כך שבמידה והמצלמות לא יעמדו ביעדים השנתיים יוכל מישהו במרכז הבקרה לכוון את המצלמות לאכיפת מהירות נמוכה יותר כדי להעלות את שיעור הקנסות.

לאחרונה גם פורסם נייר עמדה של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, המבוסס על מחקרים שנערכו בעולם, המצביע על עלייה בשיעור התאונות בצמתים בהם הוצבה מצלמת רמזור, כתוצאה מבלימות חירום. בנוסף נמצא כי מצלמות מוסוות לא הועילו להפחתת שיעור התאונות בקטעים בהם הן הוצבו.

————————————————-

נהיגה עם רשיון זר בישראל – סקירה

עו"ד דרור כהנוביץ'

אני ישראלי לשעבר שחי בחו"ל. עזבתי את ישראל לפני מספר שנים ולא חידשתי את רשיון הנהיגה הישראלי שלי. יש לי רשיון תקף ממדינה אחרת. כעת הגעתי לחופשה בישראל. האם מותר לי לנהוג עם רשיון הנהיגה הזר שלי?

תקנה 567 לתקנות התעבורה קובעת:
567. מי שאינו תושב ישראל ואינו תושב אזור כהגדרתו בתקנה 578 ובידו רישיון נהיגה זר בר תוקף, יראו אותו כבעל רישיון נהיגה בר תוקף בישראל בדרגה המקבילה לדרגת רישיון הנהיגה שלו, אם נתקיימו בו כל אלה:
(1) תנאי הגיל האמורים בתקנות 188 עד 190;
(1א) הוא אינו פסול מלקבל רשיון נהיגה בישראל, ואם יש לו רשיון נהיגה שניתן לפי סעיף 11 לפקודה – הוא אינו פסול מלהחזיק בו.
(2) אם הוא נוהג רכב כאמור –
(א) בתקנות 176 עד 181 – שהותו בישראל, מיום כניסתו האחרונה, אינה עולה על שנה, אלא אם כן הוא יצא מישראל במשך תקופה זו ליותר משלושה חודשים, באופן מצטבר;
(ב) בתקנות 182 עד 185 – שהותו בישראל, מיום כניסתו האחרונה, אינה עולה באופן מצטבר על שלושה חודשים.

(2) לעניין תקנה זו "כניסתו האחרונה" – כניסתו האחרונה לישראל שברצוף לפניה שהה מחוץ לישראל שלושה חודשים רצופים לפחות.

(תקנות 176 עד 181 מתייחסות לרשיון לרכב פרטי ולאופנוע – A ו-B, תקנות 182 – 185 מתייחסות לרכב כבד ורכב ציבורי).

מכאן שיש כמה תנאים מצטברים המאפשרים לישראלי שאינו תושב ישראל לנהוג בישראל עם רשיון זה:
1. יש לו רשיון זר תקף.
2. הוא לא נפסל מלהחזיק רשיון נהיגה בישראל.
3. שהותו בישראל, מיום כניסתו האחרונה, אינה עולה על שנה, אלא אם כן יצא מישראל במשך שלושה חודשים ברציפות בתוך תקופה של שנה, או במילים אחרות: מותר לנהג כזה לנהוג בישראל במשך שנה מיום כניסתו האחרונה עם הרשיון הזר. יציאה של 3 חודשים ברציפות מחוץ לגבולות ישראל מאפסת את התקופה שבה ניתן לנהוג לשנה נוספת.
4. נהג רכב כבד ורכב ציבורי – יכול לנהוג עם רשיון זר במשך 3 חודשים בלבד מיום כניסתו האחרונה לישראל.

חוברת ההוראות לשוטרי התנועה מפרטת תחת הפרק "אכיפה כנגד רשיון נהיגה זר":
1. שוטר העוצר נהג, שהינו תושב ישראל, תייר, או עולה חדש המציג רשיון נהיגה זר בתוקף, יבדוק בדרכונו את מועד כניסתו האחרונה לישראל.
א. אם במועד עצירת הרכב ע"י השוטר, טרם חלפה שנה מיום כניסתו האחרונה של הנהג לישראל – אין לדווח נגדו.
ב. אם חלפה יותר משנה, יש להתייחס לתאריך של חלוף שנה ביום כניסתו האחרונה כמועד פקיעת רשיון הנהיגה ולדווח בהתאם:
1. אם במועד הדו"ח הינו עד 6 חודשים מיום חלוף שנה ממועד כניסתו האחרונה – ברירת משפט.
2. אם מועד הדו"ח הוא מעל 6 חודשים מיום חלוף שנה ממועד כניסתו האחרונה – הזמנה לדין.

הבעיה היא שלמעשה שוטרים לא בודקים את הדרכון, ופעמים רבות בדרכון אין חותמות כניסה ויציאה. הם בודקים את מספר תעודת הזהות של הנהג, מוצאים שרשיונו הישראלי לא חודש במשך תקופה ארוכה ומוסרים בידו הזמנה לדין. השוטרים מעדיפים שבית המשפט יתמודד עם הטענות ויחליט האם יש כאן עבירה או לא.

אלינו למשרד מגיעים מדי פעם מקרים כאלה של ישראלים תושבי חוץ, שהגיעו לישראל לחופשה ונהגו עם הרשיון הזר שלהם. בבית המשפט אנו מציגים מסמכים על כך שמרכז חייו של הנאשם אינו בישראל, ופעמים רבות הדבר מביא לסגירת התיק.

בתיק 21098/03 מדינת ישראל נ' אבי לוין (תעבורה תל אביב, פסק דיון מיום 22.12.03) זיכה כב' השופט איזקסון נאשם שהואשם בנהיגה עם רשיון נהיגה לא תקף. הנאשם טען שהוא תושב בריטניה המחזיק ברשיון נהיגה בריטי תקף, ולכן לא נדרש לרשיון נהיגה ישראלי. לפי רישומי רשות האוכלוסין, שהה הנאשם בישראל בשנה שקדמה לעבירה במשך 147 ימים במצטבר. בית המשפט זיכה את הנאשם וקבע כי למרות שהנאשם לא נכנס לגדר התנאים שנקבעו בתקנה 567 לתקנות התעבורה, יש מקום לראות ברשיון הנהיגה הזר שלו רשיון תקף. בהמשך פסק הדין ביקר בית המשפט את הרציונל מאחורי תקנה 567 וקבע אין מקום לתקנה כזו בספר החוקים בישראל כיום:

"תקנה 567 מקפלת בין שורותיה, התנכרות לרשיון נהיגה, המוצא ע"י מדינות העולם. רק בתנאים המפורטים בתקנה, יהא רשיון כזה תקף. איני יודע כיצד מתייחסות אומות העולם, ביחוד באירופה, באמריקה ובמדינות המפותחות, לרשיון נהיגה המוצא ע"י מדינת ישראל, או לרשיון נהיגה של המדינות שמניתי לעיל, בינן לבין עצמן. לטעמי אין זה אפילו חשוב […] המדינה צריכה לברך על בואם של יהודים הבאים ארצה ממקומות מושבות במדינות הים, לעיתים תכופות ושומרים על קשר רצוף עם מדינת ישראל […] מדוע ישראלים אלו בבואם ארצה מעת לעת, חייבים להסתובב עם שעון עצר, שיבטיח להם כי לא יחרגו מהמועדים הנקובים בתקנה 567??? מדוע שהממסד המופקד על התחבורה לא ישאף לאפשר לישראלים אלה לבוא ארצה ללא מגבלת זמן?
[…]
תמהני אם לעת הזאת, כאשר בתוך שעות אחדות יכול אדם לנוע מהכתא להתם, מכדור הארץ המערבי למזרחי ומהצפוני לדרומי כאשר אירועים מועברים באמצעי תקשורת לוויינים מקצה תבל לקצהו, בזמן אמת יש עוד מקום לתקנה מיושנת וגרוטסקית, המביאה בכנפיה אך לקלקול?"

למרות זאת לא בוטלה התקנה והיא בתוקף גם כיום.

בעיה נוספת שעלולה להתעורר היא עניין הביטוח. במקרה של תאונה ברכב, חברת הביטוח מבקשת לראות רשיון תקף. במקרים רבים, אם ישראלי מציג בפני חברת הביטוח רשיון זר, החברה מסרבת לשלם את הפיצוי לנפגעים, בטענה שהנהג לא נהג עם רשיון תקף ולכן הביטוח לא תקף. גם כאן ידרש הליך משפטי אזרחי ארוך שבו יקבע בית המשפט האם יש רשיון בר תוקף או לא. בפסק הדין בענין אבי לוין העיר בית המשפט:

"כבר עתה נכון יהיה להעיר במאמר מוסגר, שלעיתים נהיגה בלא רשיון נהיגה ישראל, על פי תנאי תקנה 567, מקפלת בתוכה, העדר של כיסוי ביטוחי, גם אם פוליסת הביטוח שולמה כדת ובמועד. לכך יכולות להיות השלכות דרמטיות בפן האזרחי של תאונות הדרכים".

בשל כך, המלצתנו לישראלים החיים בחו"ל ומגיעים לישראל – אם אין בידכם רשיון נהיגה ישראלי תקף, אל תנהגו בישראל. אם אתם מגיעים לישראל לחופשות שנתיות, תטרחו ותוציאו מחדש רשיון ישראלי, ותדאגו שיהיה בישראל מישהו שיקבל עבורכם את הדואר וידאג לתשלום אגרת חידוש הרשיון. זה ימנע בעיות ועיכובים עם המשטרה וחברות הביטוח.

אני עולה חדש או תושב חוזר המחזיק ברשיון נהיגה זר. האם מותר לי לנהוג עם הרשיון הזר בישראל?

תקנה 567א לתקנות התעבורה קובעת: (שימו לב – מדובר בעדכון של התקנה מינואר 2018)

רישיון נהיגה לתושב ישראל ששהה מחוץ לישראל
567א. תושב ישראל אשר שהה מחוץ לישראל במשך תקופה של שנה רצופה אחת לפחות, בשנתיים שלפני יום כניסתו האחרונה לישראל, ובידו רישיון נהיגה זר בר-תוקף, יראו אותו כבעל רישיון נהיגה בר-תוקף בישראל, ברכב המתאים לדרגת רישיון הנהיגה הזר שלו, בתנאים האמורים בפסקאות (1) ו-(1א) שבתקנה 567(א), למשך שנה אחת מיום כניסתו האחרונה לישראל; לעניין תקנה זו, "כניסתו האחרונה לישראל" – שלפניה הוא שהה מחוץ לישראל תקופה של 14 ימים רצופים.

המשמעות – תושב ישראל או עולה חדש, ששהו מחוץ לישראל במשך שנה רצופה אחת לפחות בשנתיים שקדמו ליום הכניסה לישראל, יכולים לנהוג בישראל במשך שנה אחת עם הרשיון הזר, בהתאם לדרגת הרישוי שלהם.

גם כאן עלולה להתעורר בעיה לתושבים חוזרים שבעבר היה להם רשיון נהיגה ישראלי שפקע ונוהגים עם רשיון זר – נתקלנו במקרים בהם שוטרים לא בודקים את מעמדו של הנהג בישראל, מתעלמים מהעובדה שהוא תושב חוזר ורשאי לנהוג בישראל עם רשיון זר למשך שנה ונותנים בידו הזמנה לדין.

לקריאה נוספת: כתב אישום נגד תושב חוזר שנהג ברשיון זר בוטל

אנו ממליצים לתושבים חוזרים ולעולים חדשים לבצע הליך של המרת הרשיון הזר לרשיון ישראלי מהר ככל האפשר. ניתן לבצע המרה של הרשיון בתוך שנה מיום הכניסה לישראל. לאחר שנה משרד הרישוי מסרב לבצע המרה ודורש מהנהגים מבחן עיוני ומעשי כתנאי לקבלת רשיון ישראלי. לתושב חוזר יומר רק רישיון זר קבוע שהוצא לפחות 6 חודשים לפני הכניסה לארץ. פרטים נוספים על הליך המרת רשיון נהיגה באתר רשות הרישוי.

המלצתנו לעולים חדשים או לתושבים חוזרים – נהגו בישראל עם רשיון ישראלי תקף, גם אם טרם חלפה שנה מיום כניסתכם האחרון לישראל. זה ימנע בעיות עם המשטרה ובעיקר בעיות עם חברות הביטוח.

————————————-

נהג זוכה מעבירה של נהיגה שלא בצידו הימני של הכביש בעקבות קבלת טענת "אין להשיב לאשמה"

פעמים רבות אנו שואלים את השאלה – מדוע כל מפגש בין נהג לשוטר בכביש מסתיים ברישום דו"ח. האם לא חשוב יותר ששוטר, בעיקר שוטר מתנדב, הרואה נהג המבצע עבירה קלה, יסביר לו את מהות העבירה והסכנה שבצידה או יפסיק את ביצוע העבירה במקום לרשום לנהג דו"ח. המקרה המתואר כאן ממחיש את הטענה הזו:

בספטמבר 2010 נהג עופר באיילון צפון. היה זה יום בוקר יום שישי. עופר נהג בנתיב השמאלי ביותר מבין שלושה נתיבים. בנתיב מימינו ומאחור ראה עופר ניידת של משטרת התנועה. לאחר נסיעה של כשני קילומטרים הורו לו השוטרים לעצור בצד הדרך ורשמו לו דו"ח בגין נהיגה שלא בצידו הימני של הכביש, עבירה לפי תקנה 35 לתקנות התעבורה. העונש הקבוע בצידה של העבירה הוא קנס בסך 250 ש"ח ו-6 נקודות.

עופר פנה אלינו במטרה לקבל יצוג משפטי. "לא עברתי את העבירה", הוא טען. "נסעתי באיילון ומימיני נסעו מכוניות. ראיתי את הרכב של השוטר מימיני ולכן לא עברתי ימינה". שלחנו בקשה להישפט בגין הדו"ח. בבית המשפט כפרנו באשמה בשמו של עופר, והדיון נקבע לישיבת הוכחות, שאליה הוזמנו שני השוטרים שנתנו לעופר את הדו"ח.

בתאריך 9.10.11 נערכה ישיבת הוכחות בתיק. השוטר הראשון, משה אלפר, מתנדב במתנ"א, העיד שראה את הנאשם נוהג בנתיב השמאלי מבין שלושה. הוא העיד שהניידת של השוטרים עברה מנתיב ימני לאמצעי, והם עקבו אחרי רכבו של הנאשם במשך שני ק"מ באיילון עד שעצרו אותו, ושנסעו כ-20 מטר מאחוריו. המתנדב השני, אורן אהרוני, העיד שנסעו אחרי הנאשם, בנתיב אמצעי, בעוד שהנאשם נוסע בנתיב שמאלי ואינו חוזר לימני. הוא נשאל כיצד הנאשם יכול היה לחזור לנתיב הימני, אם מימינו נסעה הניידת, וטען שלא הפריעו לו לחזור.

לבסוף שאלה השופטת את השוטר – "מה יותר חשוב לך במסגרת העבודה, להפסיק את העבירה או לרשום דו"ח?" הוא ענה: "להפסיק את העבירה". ואז שאלה השופטת: "מדוע לו כרזתם לו לחזור ימינה?" והוא ענה: "כנראה הוא נסע יותר מדי זמן בנתיב הקיצוני ולא חזר, אני לא יודע למה לא כרזנו לו לעבור ימינה".

בשלב זה ביקשנו לטעון "אין להשיב לאשמה". משמעות הטענה – התביעה לא הביאה ראיות כדי להוכיח את אשמת הנאשם, גם ללא צורך בעדותו של הנאשם להגנתו. הטענה שלנו היתה שהנהג היה מסכן את השוטרים אילו היה חוזר לימין וחוסם את דרכם. כב' השופטת קריספין כתבה:

"מהעדויות שנשמעו בפני לא התרשמתי כי אכן נעברה עבירה שכן, המאשימה לא יצאה ידי חובתה בפרשת התביעה בכל הנוגע להצגת הראיות… כמן כן, לא מצאתי כל טעם כלשהו שהצדיק רישום הדו"ח במקום הפסקת העבירה. באופן פשוט ומיידי באמצעות כריזה לרכב ובנסיבות אלה אני נעתרת לבקשה ומורה כי אין להשיב לאשמה. מכל האמור לעיל אני מזכה את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו".

(תת"ע 2808-01-11)

——————————–

פסילה מנהלית על ידי קצין משטרה – שאלות ותשובות

מהי פסילה מנהלית?
פקודת התעבורה מסמיכה קצין משטרה בדרגת מפקח ומעלה, לפסול רשיון נהיגה של נהג, וזאת לפני משפט, לתקופה מוגבלת, כשיש בידי הקצין חשד שהנהג עבר עבירת תעבורה.

על אילו עבירות ניתן לפסול רשיון בפסילה מנהלית?
העבירות שבגינן מוסמך קצין משטרה לפסול מנהלית את רשיון הנהיגה לתקופה של 30 ימים מפורטות בתוספת הרביעית לפקודת התעבורה:
1. אי ציות לתמרור עצור או לתמרור תן זכות קדימה.
2. נהיגה תחת השפעת אלכוהול/סמים.
3. נהיגה ברכב העלול לסכן עוברי דרך.
4. עקיפה בדרך לא פנויה.
5. עקיפה תוך חציית קו הפרדה רצוף.
6. נהיגה במהירות מעל למותר – מעל 30 קמ"ש מהמותר בדרך עירונית, מעל 40 קמ"ש בדרך שאינה עירונית.
7. אי מתן אפשרות להולך רגל לחצות בבטחה, תוך גרימת סיכון להולך הרגל.
8. הסעת נוסעים בכמות מעל למותר ברכב, כשההסעה היא בשכר.
9. הובלת משקל יותר מעל 25% מהמותר ברשיון הרכב.
10. הסעת נוסעים מעל למותר במונית שירות.
11. נהג חדש הנוהג ללא מלווה.
12. נהג חדש מתחת לגיל 21 המסיע מעל שני נוסעים ללא מלווה.
13. נהיגה בשכרות.
14. אי ציות לרמזור/מחסום לפני מסילת ברזל.

על אילו עבירות ניתן לפסול לתקופה ארוכה יותר?
במידה והנהג מעורב בתאונה שבה נפגע אדם או ניזוק רכוש, ויש לקצין יסוד להניח כי יוגש כתב אישום כנגד הנהג, יש לו סמכות לפסול מנהלית את רשיון הנהיגה, וזאת טרם הגשת כתב אישום לתקופה של 60 ימים.
במידה והנהג היה מעורב בתאונה שבה נהרג אדם, ויש לקצין יסוד להניח שיוגש כתב אישום כנגד הנהג, יש לו סמכות לפסול את רשיון הנהיגה לתקופה של 90 ימים.

האם לקצין המשטרה יש שיקול דעת לפסול את הרשיון לתקופה ארוכה או קצרה יותר בגין העבירות שפורטו לעיל?
לא. לקצין המשטרה אין סמכות לקצר או להאריך את הפסילה המנהלית מעבר לתקופות הקבועות בחוק, בהתאם לעבירה שנעברה. בנוסף, קצין המשטרה לא מוסמך להתנות את הפסילה בתנאים, כגון סיווג הפסילה לסוג רכב מסוים או שתחול בשעות מסוימות ביום.

קיבלתי דו"ח ע"י שוטר, שנטל ממני את רשיון הנהיגה ומסר לי הזמנה לשימוע בפני קצין משטרה בעוד יומיים. האם הוא מוסמך ליטול רשיון נהיגה?
כן. שוטר שיש לו יסוד סביר לחשד שנעברה לעיניו עבירה מן העבירות שפורטו לעיל מוסמך ליטול מן הנהג את רשיון הנהיגה ולתת לו הזמנה לשימוע בפני קצין משטרה בתוך 3 ימים. השוטר ממלא טופס שנקרא "אישור על נטילת רשיון נהיגה", ובו מפורטים מועד ומקום השימוע, ונקבע בו שניתן לעשות שימוש ברשיון עד לשימוע. במידה ונהג נעצר בחשד לעבירת נהיגה בשכרות/תחת השפעת סמים, השוטר יאסור את הנהיגה כל עוד הנהג שיכור, ויזמין אותו לשימוע.

נעצרתי ע"י שוטר בחשד לעבירה, וזה הזמין קצין למקום שערך את השימוע במקום. האם זה תקין?
כן. השימוע יכול להיערך גם מחוץ לתחנת המשטרה, ואפילו בכביש. קצין המשטרה יוזמן למקום, יערוך שימוע לנהג ויחליט אם לפסול את רשיון הנהיגה שלו או לא.

זומנתי לשימוע ביום מסוים ובחרתי שלא להופיע לשימוע. מהו דינו של השימוע?
פקודת התעבורה קובעת כי במידה ונהג לא מתייצב לשימוע, רשאי קצין המשטרה לפסול אותו שלא בפניו, והנהג יחשב כמי שיודע על הפסילה ממועד השימוע. החוק רואה במי שלא מתייצב לשימוע כמי שויתר על הזכות לטעון טענות בפני קצין המשטרה.

אילו טענות ניתן להעלות בשימוע בפני הקצין?
פסיקת בתי המשפט קבעה, שקצין משטרה המפעיל שיקול דעת מנהלי, אמור לשקול את חומרת העבירה שבה נחשד הנהג מול וותק הנהיגה וההרשעות הקודמות שלו. בנוסף הנהג יכול להעלות טענות לגבי נחיצות הרכב לצורך עבודה או לצרכים רפואיים. על הקצין לרשום את דברי הנהג בטופס השימוע ואז לקבל החלטה האם לפסול אותו או לא. בכל מקרה על הקצין לנמק את ההחלטה על טופס השימוע. בנוסף מוסמך קצין המשטרה לקבוע כי הפסילה תחל בתאריך או בשעה עתידיים, על מנת לאפשר לנהג להתארגן/להחזיר את הרכב וכו'.

נחשדתי בעבירה ע"י שוטר, וקצין משטרה פסל אותי מינהלית. לאחר מספר ימים התברר כי העבירה לא נעברה על ידי. מהו דינה של הפסילה?
הפסילה המנהלית תלויה בחשד לביצוע עבירה. במידה והוכח כי הנהג לא עבר את העבירה, יוזמן הנהג ע"י המשטרה לקבל חזרה את רשיונו והפסילה המנהלית תבוטל. דוגמאות: נהג נעצר בחשד לנהיגה בשכרות, נלקחה ממנו דגימת דם לאיתור אלכוהול והוא נפסל מנהלית. לאחר כמה ימים מגיע התשובה של הבדיקה מבית החולים למשטרה ומתברר כי הנהג לא נהג בשכרות. דוגמה נוספת: נהג מעורב בתאונת דרכים ונפסל מינהלית בשל היסוד להניח שיוגש נגדו כתב אישום. לאחר מספר ימי חקירה מתברר לחוקרים כי הנהג לא אשם בתאונה ותיק החקירה נסגר. במקרה זה רשיונו של הנהג יוחזר לו.

נפסלתי ע"י קצין משטרה ולא היה בידי רשיון נהיגה להפקיד במשטרה. מה עושים?
נהג שנפסל מנהלית ע"י קצין משטרה חייב להפקיד בידי הקצין את רשיונו (או שהרשיון ניטל ע"י השוטר שרשם את הדו"ח והועבר לקצין). במידה ואין לנהג רשיון נהיגה להפקדה, עליו להפקיד תצהיר מאומת ע"י עו"ד בדבר אבדן הרשיון. עד שלא יופקד התצהיר יחשב הנהג כמי שנמצא בפסילה, אך ימי הפסילה לא יחלו להימנות עד שיופקד התצהיר. המשמעות היא שהפסילה לא תסתיים לאחר 30, 60 או 90 ימים, והנהג יחשב כמי שנוהג בפסילה.

מי מוסמך לבטל את הפסילה המנהלית?
הגורם היחיד המוסמך לבטל פסילה מנהלית הוא בית המשפט המוסמך לדון בעבירה שבגינה נפסל הנהג. ברוב הפעמים יהיה זה בית המשפט לתעבורה במחוז שבו נעברה העבירה. ניתן להגיש לבית המשפט לתעבורה בקשה לביטול הפסילה המנהלית, ובה להעלות טענות לגבי הפסילה ונחיצות הרשיון. על פי נהלי בתי המשפט, בית המשפט חייב לקיים דיון בבקשה תוך 5 ימי עבודה מיום הגשת הבקשה. מומלץ להיות מיוצג בדיון על ידי עו"ד לדיני תעבורה, הבקיא בסדרי הדין ויכול להעלות טענות בשם הנהג. בית המשפט מוסמך לקצר את הפסילה, לבטלה או להעמיד תנאים לגבי הפסילה.

קיבלתי פסילה מנהלית. האם תקופת הפסילה תיחשב לי כשבית המשפט יבוא לגזור את דיני?
עקרונית בית המשפט לא חייב להתחשב בתקופת הפסילה המנהלית שרוצתה על ידי הנהג כשהוא בא לגזור את דינו, אולם פעמים רבות מתחשבים בתי המשפט בתקופה שהנהג היה פסול ומקזזים אותה מהעונש בגזר הדין.

נפסלתי מינהלית. האם בית המשפט יכול להאריך את הפסילה המנהלית?
כן. המשטרה רשאית להגיש בקשה לבית המשפט להארכת הפסילה המנהלית עד תום ההליכים. בית המשפט המוסמך לדון בעבירה רשאי להאריך את הפסילה עד תום ההליכים, אולם עליו לקצוב אותה בזמן. לקראת סיום התקופה יכולה המשטרה לבקש הארכת פסילה נוספת מבית המשפט. בכל עת יכול הנהג להגיש בקשה לשקול מחדש את הפסילחה במידה והתגלו נסיבות חדשות או שלא הוגש כתב אישום תוך 3 חודשים וכו'. בקשות להארכת פסילה מוגשות בדרך כלל בעבירות חמורות כמו נהיגה בשכרות, כשהכמות שנמדדה הינה גבוהה מאוד, תאונות עם פציעות קשות, תאונות קטלניות, מהירויות גבוהות מאוד וכו'.

סיימתי את תקופת הפסילה המנהלית. היכן אני מקבל את רשיון הנהיגה חזרה?
ניתן לקבל את רשיון הנהיגה יום אחרי סיום תקופת הפסילה בתחנת המשטרה שבה הופקד הרשיון. במידה והשימוע בוצע מחוץ לתחנת המשטרה, על טופס השימוע מציין הקצין באיזו תחנת משטרה ניתן לקבל את רשיון הנהיגה בסיום הפסילה.

————————————————

מה עדיף לקנות? רכב ישן וגדול או חדש וקטן?

אנשים רבים כשעומדים לפני החלפת רכב מתלבטים האם להשקיע ברכב חדש, אבל קטן יותר, או לקנות רכב משומש בן כמה שנים, אבל גדול יותר. נניח שהתקציב שיש לכם הוא 80,000 – 90,000 ש"ח. בתקציב הזה ניתן היו לקנות מכונית סופר מיני מודרנית חדשה, או לחלופין לקנות רכב משפחתי או אפילו מיניוואן או רכב 4×4 בן 8 – 10 שנים.

פעמים רבות שומעים מאנשים שמעדיפים את הרכב הישן יותר "אני מעדיף רכב גדול יותר בגלל שזה בטוח יותר למשפחה". האמונה הרווחת היא בתאונה עדיף להיות ברכב הגדול לעומת רכב קטן, שבגלל המסה שלו יפגע פחות ויגן על הנוסעים. אז זהו, שמחקרים מוכיחים, שרכב מודרני עדיף מבחינה בטיחותית על רכב ישן. רכב מודרני יגן טוב יותר על הנוסעים בעת תאונה. רכב ישן, גם אם הוא גדול, משלה אותנו שהוא בטוח יותר, בעוד שמבחן ריסוק ממחיש שהוא מגן פחות טוב על הנוסעים מאשר רכב קטן ומודרני. רכב גדול יותר עשוי להיות שימושי יותר למשפחה, אבל הבטיחות שלו מוטלת בספק.

בנוסף, צריך לזכור שרכב חדש מכיל מערכות בטיחות מתקדמות יותר, כמו ESP, מערכת בקרת יציבות, שכיום חובה בכל רכב חדש שנמכר בישראל, ויכולה לסייע לנהג להימנע מתאונה.

בתכנית הבריטית Fifth Gear ערכו מבחן ריסוק בין שתי מכוניות – וולוו 940 סטיישן משנות התשעים, מה שפעם היה סמל לבטיחות פסיבית, מול רנו מודוס, שאינה נמכרת בישראל אבל דומה לרנו קליאו, וזכתה ל-5 כוכבי בטיחות במבחן יורו Ncap. שימו לב למה שמתרחש בהתנגשות בין שתי המכוניות, או כמו שהם שואלים Where would you want to sit?

[youtube http://www.youtube.com/watch?v=HCecdOBCFjI&w=425&h=349]

זכרו, רכב חדש ומודרני, גם אם קטן, עדיף תמיד על רכב ישן יותר, אפילו אם לא מדובר ברכב משנות התשעים. מבחני ריסוק הראו עדיפות לרכב חדש, גם בהשוואה לאותו רכב מדגם קודם יותר, שתוכנן רק 4-5 שנים לפני כן.

——————————————————–

כתב אישום לרוכב אופניים באשמת גרימת תאונת דרכים נמחק

צבי מתגורר בכפר סבא. בכל בוקר רוכב צבי על אופניו לעבודתו בבית לוינשטיין ברעננה, בכביש המוביל מכפר סבא לרעננה. בגלל עומסי התנועה, ובמטרה להימנע מפגיעה, צבי רוכב על המדרכה, כמו שעושים רבים מרוכבי האופניים. בחודש ספטמבר 2009 רכב צבי כרגיל לעבודה ברח' בן יהודה בכפר סבא, והתקרב לצומת עם רח' י' כהן. הוא רכב על המדרכה, הגיע למעבר החציה, ראה שהדרך פנויה וחצה את הכביש במעבר החציה. רכב שהגיע מולו, פנה ימינה ופגע בו על מעבר החציה. צבי נפגע באורח קל מהתאונה ולאופניים נגרם נזק. צבי פונה באמבולנס לבית החולים, טופל ושוחרר.

בחודש פברואר 2010 הגישה המשטרה כתב אישום נגד צבי לבית המשפט לתעבורה בפתח תקוה, באשמת גרימת התאונה, נהיגה בחוסר זהירות ונסיעה על המדרכה. צבי פנה אלינו על מנת לקבל יצוג בתיק וטען "מה מצפים ממני? אין בכביש שוליים בטוחים לרכיבה, אני חושש שהמכוניות יפגעו בי ולכן אני רוכב על המדרכה. הנהג פגע בי על מעבר החציה ונגדי הגישו כתב אישום?". צבי העביר לנו צילומים של הצומת ומעבר החציה, מהם ניתן לראות כי רכב המתקרב למעבר אמור לראות אופניים מתקרבים מולו.

סעיף 1 לפקודת התעבורה מגדיר מהו "רכב":

"רכב" – רכב הנע בכח מיכני או הנגרר על ידי רכב או על ידי בהמה, וכן מכונה או מתקן הנעים או הנגררים כאמור, לרבות אופניים ותלת אופן, ולמעט רכב ששר התחבורה פטר אותו בצו מהוראות פקודה זו כולן או מקצתן".

תקנה 129 לתקנות התעבורה קובעת:

(א) לא ירכב אדם על אופניים על מדרכה או על חלק מהדרך המיועד להולכי רגל בלבד; ואולם מותר להולך רגל להסיע אופניים על המדרכה אם אין בכך הפרעה להולכי רגל.
(ב) הוקצה בדרך שביל מיוחד לאופניים וסומן בתמרור מתאים, לא ירכב רוכב האופניים בכל חלק אחר של הדרך אלא באותו שביל.
(ג) לא ירכב אדם על אופניים במנהרה.

ניתן לראות שלפי החוק, אופניים מוגדרים כרכב, ולכן הוראות פקודת התעבורה חלות עליהם. בין השאר כוללות תקנות התעבורה הוראות מיוחדות האוסרות רכיבה על המדרכה. מותר להולך רגל להסיע אופניים (בהליכה) על המדרכה, בתנאי שהדבר אינו גורם הפרעה להולכי הרגל. בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט לתעבורה בתל אביב הורשע רוכב אופניים בחציית צומת באור אדום וגרימת תאונה, ובית המשפט גזר עליו פסילת רשיון לתקופה של שלושה חודשים [ת"ד 10499-09 (תעבורה ת"א) מדינת ישראל נ' עדס]. בערעור הוקל עונש הפסילה בעונש פסילה על תנאי, אולם בית המשפט קבע כי אופניים הם "רכב" וחייבים לציית לתמרורים ולרמזורים.

עקרונית לפי החוק, רוכב אופניים לא אמור לנוע על המדרכה ולא אמור לחצות מעברי חציה ברכיבה. הענין הוא שגם לנהג הרכב, שמתקרב למעבר חציה בשעת בוקר, ללא בעיות תאורה או שדה ראיה, יש חובת זהירות והוא אמור לצפות שאנשים יחצו את המעבר.

תקנה 67(א) לתקנות התעבורה קובעת:

נוהג רכב המתקרב למעבר חציה, והולכי רגל חוצים במעבר, יאפשר להם להשלים את החציה בבטחה, ואם יש צורך בכך, יעצור את רכבו לשם כך.

בתאונות דומות, המתרחשות בין רוכבי אופניים לכלי רכב על מעבר חציה, המשטרה סוגרת את התיק בשל העובדה כי לנהג הרכב גם יש חובת זהירות כלפי הרוכב.

הגענו לדיון ההקראה וכפרנו באשמה. לדיון ההוכחות זומן בוחן התנועה שערך בדיקות במקום. מחומר החקירה התברר כי הבוחן ביקר במקום וערך בדיקות שדה ראיה בלילה, למרות שהתאונה היתה בבוקר. עיון בדוח הבוחן הראה עוד תקלות בעבודתו. בכל מקרה, בבית המשפט העיד הבוחן, ששדה הראיה של נהג הרכב הוא 70 מטר, משמע שנהג הרכב היה אמור לראות את האופניים ולבלום בזמן.

לאור הבעיות שהתגלו בעדותו של הבוחן, ולאור העובדה כי הנפגע היחיד בתאונה הוא רוכב האופניים, כשלנהג הרכב המתקרב למעבר חציה יש חובת זהירות מוגברת, ביקשה התביעה למחוק את כתב האישום.

(ת"ד 1826-02-10)

—————————————-

6 חודשי עבודות שירות לנהג עקב מותו של נוסע שישב לא חגור מאחור

אין מחלוקת כי חגירת חגורות בטיחות מצילה חיים במקרה של תאונה. העניין הוא, שכדי להגן על כל הנוסעים, על כל הנוסעים ברכב להיות חגורים בחגורות בטיחות. בעוד ששיעור הישראלים שמקפידים על חגירת חגורות בטיחות מאחור הוא גבוה יחסית, עדיין יש זלזול בחובת חגירת חגורות בטיחות לנוסעים מאחור. המחוקק גם מבחין בין העבירות האלה – נהג שלא יחגור חגורת בטיחות יקבל דוח קנס ע"ס 500 ש"ח + 6 נקודות, בעוד שעבירת הסעת נוסע לא חגור ברכב היא עבירה שבצידה קנס של 100 ש"ח + 2 נקודות.

רבים טועים לחשוב כי נוסע, היושב מאחור ואינו חגור, מוגן מפני פגיעה כי במקרה של תאונה הוא יעצר ע"י המושב שלפניו. זו טעות. במקרה של תאונה עלול הנוסע שיושב מאחור "לעוף" קדימה ולפגוע בשאר הנוסעים, או "לעוף" דרך החלון הקדמי החוצה מהרכב ולהיפגע, כפי שניתן לראות בסרטון:

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=QQNe4uTxJ38&w=425&h=349]

בבית המשפט לתעבורה בחיפה נדון עניינו של נהג, שהיה מעורב בתאונת דרכים, בה נהרג נוסע שישן במושב האחורי ולא היה חגור. על פי כתב האישום, הנאשם נהג בכביש 75, סמוך לקיבוץ יגור, במהירות של כ-100 קמ"ש, סטה עם רכבו ימינה לשוליים והתהפך. בהודעה במשטרה טען הנאשם, כי הוא והנוסע שלידו היו חגורים בחגורות בטיחות, בעוד שהנוסע מאחור העדיף לישון על המושב האחורי ולא חגר חגורת בטיחות. עוד טען הנאשם, כי רכב עקף אותו, פגע בו בחלק הקדמי-שמאלי וגרם לו לסטות ימינה לשוליים. לטענתו של הנהג, הרכב נמלט מהמקום. בית המשפט הרשיע את הנהג בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, עבירה שעונשה עד 3 שנות מאסר, בשל העובדה כי הנוסע לא היה חגור ברכב.

כב' השופט יציב כתב בגזר הדין:
"אי חגירת חגורת בטיחות היא ליקוי בטיחותי חמור. זהו מקרה שלישי שבו דן מותב זה של בית המשפט בתאונות בהן כל המעורבים בתאונה יצאו ללא פגע, פרט לנוסע שלא היה חגור". בית המשפט גזר על הנהג עונש מאסר למשך 6 חודשים, שירוצו בעבודות שירות, ופסילת רשיון נהיגה לתקופה של 8 שנים.

ת"ד 30799-7 מדינת ישראל נ' איהאב חג'יר – לגזר הדין המלא

——————————-

נהג זוכה מאשמת נהיגה בפסילה עקב טעות בזיהוי של השוטרים

באחד הימים בשנת 2009 יצאו חנן ואחיו, מאור, מביתם בכפר יונה לכוון מכללת "רופין". חנן היה צריך להגיע לבחינה שנקבעה לו בבוקר. בשל העובדה כי חנן היה בפסילת רשיון נהיגה, מאור נהג. הם נסעו ברכב ששייך למאור. בהגיעם לצומת השרון (בית ליד) פנו ימינה לכוון המכללה. שוטר שעמד בנתיב הימני סימן להם לעצור, אולם מאור לא הבחין בו בזמן והמשיך בנסיעה לכוון המכללה. כשהגיעו לצומת רופין פנו ימינה ונכנסו למגרש החניה של המכללה. בשל העובדה כי השעה היתה מאוחרת וחנן חשש מלאחר לבחינה, הם שכחו את הרכב בחניון כשהוא פתוח ורצו לכיתה על מנת להיבחן.

כששבו לרכב חיכו להם ליד הרכב שני שוטרים מתנדבים, שהודיעו לחנן שהוא מעוכב לחקירה בחשד לנהיגה בזמן פסילה. חנן ואחיו נלקחו לתחנת המשטרה לחקירה. בחקירה הכחיש חנן שנהג ברכב. "למה לי לנהוג, אם אחי נמצא איתי, ויש לו רשיון נהיגה תקף, ועוד ברכב שלו?" הוא שאל את השוטרים. הסבריו לא הועילו. כנגד חנן הוגש כתב אישום לבית המשפט לתעבורה בנתניה בגין נהיגה בזמן פסילה ואי ציות להוראת שוטר, שהורה לו לעצור. הרכב של מאור הוחרם ל-30 יום והופקד במגרש.

חנן פנה אלינו בבקשה לקבל יצוג משפטי. יש לציין כי עבירה של נהיגה בזמן פסילה היא עבירה שעונשה מאסר. בדקנו את התיק ואת דוחות הפעולה של שני המתנדבים שהיו במקום. מהדוחות שלהם עלו סתירות רבות, כל אחד כתב משהו אחר. לפי דוחות הפעולה, השוטרים הגיעו אל הרכב הפתוח בחניון המכללה, מצאו שם ארנקים של חנן ושל מאור, ואז הזינו את הפרטים של שניהם במסוף המשטרתי וגילו שאחד מהם נוהג בפסילה. ככל הנראה אז החליטו השוטרים שחנן הוא זה שאחז בהגה, שהרי מדוע הרכב לא עצר לפניהם? בנוסף טענו השוטרים כי שמרו על קשר עין רציף לכל אורך המרדף אחרי הרכב, מצומת השרון ועד למכללה, מה שלא אפשרי בתנאי הדרך. השוטר, העומד בצד הדרך, לא יכול לרדוף אחרי רכב, שחולף על פניו במהירות ומתרחק לכוון צפון, ועדיין לשמור על קשר עין.

בדיון ההקראה כפרנו באשמה ושני המתנדבים הוזמנו לישיבת ההוכחות להעיד. ראשית העיד המתנדב יגאל ירימי. הוא העיד שראה את הרכב חולף על פניו, העיד שראה שוני בחולצות בין הנהג לנוסע, ובנוסף העיד כי זיהה שלנהג זיפי זקן ארוכים יותר מלנוסע, לו זיפי זקן קצרים. על עדותו כתבה כב' השופטת רות רז בהכרעת הדין:

"לא שוכנעתי כי הפרטים אותם ציין העד אפשרו זיהוי מעבר לספק סביר של הנאשם כמי שנהג ברכב. הרכב חלף במהירות על פניו של העד בנסיעה אותה מתאר העד כנסיעה מהירה ופנה לנתיב הימני… קיים קושי לדעתי להבחין בפרטים מזהים של הנהג בעת נסיעה מהירה, פרטים אשר יש בהם כדי להבחין ביו לבין אחיו שישב לצידו… מדובר בפרק זמן של שניות ספורות בהן הביט העד לעבר הרכב, פרק זמן שאינו מאפשר זיהוי ממשי…"

המתנדב השני, נסיך סואץ, העיד שלא זיהה את הנהג בזמן הנסיעה, בעת שחלף על פניו. הוא תיאר בדוח שלו את ההבדלים בין חנן ומאור, אולם לא ציין את מי ראה נוהג ומי ישב לצידו. על כך כתבה כב' השופטת:

"התביעה מבססת את זיהוי הנאשם כנהג הרכב על זיהוי של עד תביעה יחיד שכן עד תביעה מס' 3, המתנדב נסיך סואץ, לא זיהה את הנאשם בעת הנהיגה… העד מתאר את ההבדל הפיסי בין שני האנשים ומתייחס לצבע החולצות שלבשו ואל זיפי הזקן, אך אינו מציין מי מבין השניים המתוארים על ידו נהג ברכב. על פי המזכר זיהה העד פרטים אלה בשלב מאוחר של האירוע, כאשר הבחין בנאשם ואחיו חוזרים אל הרכב אותו החנו בחניית מכללת רופין. מתרשומתו עולה כי לא הבחין ולא זיהה את הנאשם כמי שנהג ברכב, וזאת למרות שעמד יחד עם העד ירימי והביט אף הוא לעבר הרכב. הואיל ויש רק עד אחד מבין שני העדים שעמדו יחדיו וסימנו לטענתם לרכב לעצור, שטוען כי זהה את הנהג, יש מקום לטענה בדבר טעות בזיהוי".

כב' השופטת התייחסה לטענת השוטרים, לפיה שמרו על קשר עין רציף עם רכב הנאשם לאורך כל הדרך:

"אין מחלוקת כי לאחר שהרכב חלף על פני העדים נותק קשר העין עם הרכב, אלא שמתגלה סתירה נוספת בין גרסאות העדים לבין חידוש קשר העין עם הרכב ועם נוסעיו… מתעוררת השאלה כיצד זה הבחין העד ירימי בכך שהרכב נעצר תוך חריקת בלמים ויצירת אבק, בעוד העד נסיך לא הבחין בדבר אלא רק ראה את הרכב כשהוא במצב של עמידה. שני העדים נסעו יחד בניידת והבדלי הגרסאות הבולטים פוגעים במהימנותם…
…
סוף דבר – לא שוכנעתי מעבר לספק סביר כי הנאשם נהג ברכב ולפיכך אני מזכה אותו, מחמת הספק, מן העבירות המיוחסות לו בכתב האישום".

פל 5063-07-09 – לפסק הדין המלא

———————————–

נהג זוכה מאשמת גרימת תאונה במעבר חציה בעקבות קבלת טענת היעדר שליטה

באחד הערבים בשנת 2007 נהג ישראל ברכבו באשדוד, והגיע לכיכר בשדרות הפרחים באשדוד. מעט לפני הכיכר הדליק ישראל את מיזוג האויר ברכב. ישראל נכנס לכיכר וביקש להמשיך ישר. כשהיה בערך באמצע הסיבוב בכיכר, הוא התעטש. העיטוש גרם לו לסגור את עיניו לפרק זמן של בין שניה וחצי לשתיים, והרכב נסע למעשה ללא שליטה בתוך הכיכר. ביציאה מהכיכר פגע ישראל בשתי הולכות רגל שהיו על מעבר החציה. הוא מצא את הולכות הרגל מוטלות לימין הרכב. לאחת מהולכות הרגל נגרמה חבלה של ממש – שבר בברך, והולכת הרגל השניה נחבלה כתוצאה מהמכה ברכב.

כעבור כמה דקות הגיע למקום מתנדב משטרה בניידת "אור ירוק", שערך דו"ח פעולה. ישראל סיפר למתנדב את מה שקרה לו בעת שהסתובב בכיכר, סיפר על ההתעטשות ואמר שהוא מצטער מאוד על תוצאות התאונה. ישראל נחקר במשטרה לאחר מספר ימים ע"י בוחן משטרה, שגבה את הודעתו, ובה ישראל חזר על הטענה שהתעטש בזמן הסיבוב בכיכר ולכן לא הבחין בהולכות הרגל שהיו על מעבר החציה. לטענתו של ישראל, כשנכנס לכיכר לא יכול היה להבחין בנעשה במעבר החציה מעבר לכיכר, בשל מבנה הכיכר, הגורם להפרעה בשדה הראיה, וכשהיה כבר בתוך הכיכר התעטש, ולכן לא יכול היה להבחין בהולכות הרגל.

כנגד ישראל הוגש כתב אישום לבית המשפט לתעבורה באשדוד בגין עבירות של אי מתן אפשרות להולך רגל לחצות במעבר חציה בבטחה, נהיגה רשלנית וגרימת חבלות של ממש. ישראל פנה אלינו לשם קבלת יצוג משפטי.

בדקתי את חומר החקירה והעדויות שמסרו המעורבים למשטרה. התברר כי למרות חומרת התאונה, במקום לא ביקר בוחן משטרתי, שיכול היה לערוך מדידות וצילומים של הכיכר, להשוות את העדויות של העדים השונים לממצאים בשטח, למדוד את שדה הראיה במקום, לבדוק את הרכב ועוד. הבוחן המשטרתי הסתפק בגביית עדויות מהמעורבים, ששרטטו לו, כל אחד בנפרד, את מבנה הכיכר, את מעבר החציה ואת מקום הפגיעה.

הגעתי לדיון הקראת כתב האישום וכפרתי בשם ישראל באשמה לענין האחריות לגרימת התאונה. חזרתי על טענתו של ישראל, כי התעטש בעת שהיה בתוך הכיכר ולפני מעבר החציה. טענתי טענת הגנה בפלילים שנקראת "העדר שליטה", הקבועה בסעיף 34ז לחוק העונשין:

"לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה ולא היה בידו לבחור בין עשייתו לבין ההימנעות ממנו מחמת היעדר שליטה על תנועותיו הגופניות, לענין אותו מעשה, כמו מעשה שנעשה עקב כפייה גופנית שהעושה לא יכול להתגבר עליה, תוך תגובה רפלקטורית או עוויתית, בשעת שינה, או בשל מצב של אוטומטיזם או היפנוזה".

אדם לא יכול להימנע מהתעטשות או לעצור פעולה כזו, בנוסף התעטשות מחייבת עצימת עיניים בלתי רצונית. בשל כך, טענתי שישראל לא יכול היה להגיב להולכות הרגל, בשל ההתעטשות ועצימת העיניים הבלתי רצונית.

לדיון ההוכחות זומן הבוחן המשטרתי שגבה את העדויות ושתי הולכות הרגל. הבוחן המשטרתי אישר כי לא ביקר במקום התאונה, לא מדד את גודל הכיכר, את אורך מעבר החציה, ואישר כי בסקיצות שציירו העדים אין קנה מידה. הצגתי לבוחן את הנתונים של הכיכר ואת ההתעטשות, שארכה כשניה וחצי – שתיים, ושאלתי אותו אם מציבים את הנתונים הנכונים ועורכים חישוב של מרחקי תגובה ובלימה, האם התאונה היא בלתי נמנעת. הבוחן התפתל על דוכן העדים והתחמק מתשובה, עד שלבסוף השיב כי אינו יכול לשלול את העובדה, שההתעטשות אירעה בתוך זמן התגובה של הנהג, אולם עדיין עמד על דעתו כי התאונה היא נמנעת. הבוחן התבקש לתת הסברים כיצד חישב את החישובים שעשה, כשאין לו נתוני מדידה שבדק, אך לא יכול היה להשיב כיצד הגיע למסקנה זו.

בשל העובדה כי לא היו בידי המשטרה נתונים כלשהם לגבי שדה הראיה, הכיכר ומעבר החציה, הגשנו חוות דעת של בוחן תאונות דרכים פרטי מטעם ההגנה. הבוחן, רפי וולמרק, בוחן תאונות דרכים במשטרת ישראל בדימוס, ביקר במקום בשעות הערב, מדד את המרחקים בכיכר ואת שדה הראיה וערך צילומים במקום ביחד עם ישראל. הבוחן הגיש חוות דעת, אותה הגשנו לתביעה ולבית המשפט, ובה הוא קבע כי במידה והנהג התעטש במרכז הכיכר, לפני מעבר החציה, לאור המדידות שערך ובדיקת שדה הראיה, התאונה היא בלתי נמנעת.

שופטת בית המשפט לתעבורה באשדוד, גילת שלו, זיכתה את ישראל מחמת הספק מאחריותו לתאונה. בית המשפט פסק, שאמנם על פי ההלכה הפסוקה, על נאשם שטוען להגנה מאחריות פלילית מוטלת החובה להביא ראיות לתמוך בטענת ההגנה שלו, אולם במקרה זה, לאור העובדה כי טענת ההתעטשות נאמרה בהזדמנות הראשונה, זמן קצר לאחר התאונה, והגרסה של ישראל היתה עקבית לאורך כל ההודעות שמסר במשטרה, בית המשפט מקבל את הטענה. בנוסף התייחס בית המשפט לעדות הבוחן המשטרתי:

"הבוחן ציין כי גם אם ההתעטשות הביאה את הנאשם למצב של חוסר שליטה, הרי שעדיין היה עליו להבחין בהולכות הרגל, לפני או אחרי ההתעטשות, בעת שהיו על אי התנועה. אינני יכולה לקבל את טענותיו של הבוחן ממספר סיבות:
ראשית, הבוחן עצמו השיב מספר פעמים בחקירתו הנגדית, כי אינו יכול לשלול את טענת הנאשם, כי ההתעטשות אירעה בזמן התגובה שלו.
שנית, הבוחן לא ביקר בזירת התאונה, לא מדד את מרחק נסיעת הנאשם עד הפגיעה, או את מרחק חציית הולכות הרגל על מעברי החציה, לא בדק את מספר הנתיבים או את רוחבם, ולא ערך את בדיקת שדה הראיה במקום. במצב דברים זה, הבוחן לא יכול לומר האם הנאשם יכול היה לראות או צריך היה לראות את הולכות הרגל בעת נסיעתו בכיכר.
שלישית, וכפועל יוצא של מחדלי החקירה בתיק, הבוחן סתר את עצמו, כאשר תחילה אמר כי בעת שהנאשם נכנס לכיכר, היו הולכות הרגל על אי התנועה, אולם לאחר חישובים (על פי הערכה בלבד) אמר כי יתכן שבאותה עת היו על מעבר החציה הראשון.
במצב דברים זה, וכאשר מהתמונות שצילם מומחה ההגנה ברור, כי שדה הראיה למעבר החציה הראשון בעייתי הרבה יותר מאשר שדה הראיה לאי התנועה או למעבר החציה השני, וכאשר גם הבוחן לא יכול היה לומר היכן היו הולכות הרגל עובר להתעטשות, לא ניתן לקבל את טענתו, כי הנאשם היה צריך לראותן עובר להתעטשות.
לכל האמור לעיל יש להוסיף את עדותו של מומחה ההגנה, אשר גרס כי שדה הראיה לכוון מעבר החציה שמדרום לכיכר הינו בעייתי, בשל מבנה הכיכר וגודלה, אשר לדבריו, שדה הראיה לכוון דרום נפתח רק כשמגיעים בערך למרכזה של הכיכר.
…
בנסיבות המיוחדות של התיק, ובעיקר לאור מחדלי החקירה החמורים, כאשר בוחן לא הגיע למקום התאונה, למרות שהולכות הרגל נחבלו בה חבלות של ממש, ואף לא טרח להגיע למקום לאחר התאונה על מנת לערוך שחזור, או למסור לבית המשפט תמונת מצב מדויקת ומדודה של מקום האירוע, הרי שהמאשימה לא הציגה כל ראיה אובייקטיבית שיש בה כדי לסתור את גרסת הנאשם, שיתכן ובכל מקרה אחר היתה נדחית".

תד 1141-08 – לפסק הדין המלא